– אם אחד אומר “אני נשבע שאני אוכל את האוכל הזה”, והשני אומר “אני נשבע שאני לא אוכל את האוכל הזה”, מה הדין במקרה כזה?
– אשמח אם תתייחסו לדעותיהם של המד’הבים החנפי והשאפעי. האם כפרה חלה על שניהם, או רק על אחד מהם? ואם כן, על איזה מהם חלה הכפרה?
אחינו היקר,
– לפי רוב הפוסקים / שלושת המאממים, מלבד החנפים, מידת השבועה היא:
זוהי כוונת הלב, המטרה.
לכן, אם השבועה הנזכרת בשאלה נעשתה בכוונה ובידיעה,
מי שנשבע ואמר “אני אוכל, ודאי שאוכל”, ומי שנשבע ואמר “אני לא אוכל, ודאי שלא אוכל”, חייבים שניהם לשלם כפרת שבועה.
קיימת הסכמה בין ארבעת המז’הבים (האסכולות ההלכתיות) בנושא זה.
– אם השבועות הללו נאמרו שלא בכוונה אמיתית להישבע, אלא…
מדובר בהרגל לשוני.
אצל החנפים, עדיין נדרש כפרת שבועה. לפי הרוב /
מאלכיות, שאפיות, חנבליות
לפיכך, אין צורך בכפרה. כי כאן השבועה היא
מְחַיֵּב / מַקְשִׁיחַ
אין את הכוונה והמטרה הנדרשות לכך.
השקפה שונה זו,
“אללה אינו מחייב אתכם על שבועות שיוצאות מפיכם שלא בכוונה (שבועות שווא).”
(סورة אל-מאאידה, 5:89)
נובע מפרשנות שונה של הפסוק.
– לפי מذهب חנפי,
שבועת ביטול שאינה מחייבת ואינה דורשת כפרה,
זוהי שבועה המתייחסת לעבר או להווה.
לדוגמה, אדם שביקר בבית החולים אתמול, עלול לחשוב שלא ביקר בו.
“אני נשבע שלא הלכתי לבית החולים אתמול.”
זה השיעור.
“ביטול השבועה”
אין לו כפרה. או, על ציפור שראה מרחוק.
“באמת, זה עורב.”
אם יתברר שההאשמה שקרית, אין צורך בכפרת שבועה.
אולם,
שבועה לעתיד,
-בין אם בכוונה ובין אם לא-
זה נחשב לשבועה ומחייב כפרה.
לפיכך, שתי השבועות הנזכרות בשאלה הן:
-מכיוון שזה שייך לעתיד-
נדרש כפרה.
כמובן, כאן מדובר על הפרת שבועה של אחד משני האנשים בלבד. כי אותו אדם או יאכל או לא יאכל.
אם הוא יאכל, שבועתו תופר, ואם לא יאכל, שבועת חברו תופר, ויהיה עליו לשלם כפרה.
– לפי המאליכית, השאפעית והחנבלית,
אם השבועות המוזכרות בשאלה נאמרו שלא בכוונה, אלא מתוך הרגל לשוני בלבד, הרי שבועות אלו אינן שבועות אמיתיות, אלא שבועות בטלות, ואין צורך בכפרה.
(השווה: ו. זוהיילי, אל-פיקה אל-אסלאמי, 1/138-139)
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
