אחינו היקר,
צדקה,
בהתאם למצבו של החייב
חובה, מצווה
או
נָפִיל
יהיה בעל תוקף משפטי.
החלק החובה של הצדקה הוא הזכאת;
המעשר, שהוא זכאת על תוצרת חקלאית, כולל את הזכאת על בעלי חיים, סחורות, זהב, כסף ויתר המזומנים, וכן את הזכאת על אוצרות ומכרות. הפסוק הקובע את מקומות חלוקת הזכאת…
“נאמנות”
במובן הרחב, זה כולל את כל הסוגים הללו:
“הצדקה מיועדת אך ורק לעניים, לנזקקים, לאלו העוסקים בגביית הצדקה, לאלו שרוצים לקרב את לבם לאסלאם, לעבדים, לחייבים, ללוחמים בדרך אללה ולנוסעים. זוהי מצווה שחייב אותה אללה.”
(סורת א-תַוְבָה, 9/60).
צדקת הפִטְר היא סוג של צדקה שהיא בגדר חובה.
זוהי צדקה שחייב כל מוסלמי חופשי, שברשותו רכוש בשווי מינימלי (ניסאב) מעבר לצרכיו הבסיסיים, לתת לעניים לקראת סוף חודש הרמדאן. בקיצור,
“פִטְרָה”
נאמר כי צדקת הפִטְרָה, כלומר, מתנה מן הבריאה הניתנת לשם מצווה.
עבדאללה בן עבאס (רחמנא עליה) סיפר:
“השליח (עליו השלום) קבע את צדקת הפטר כחובה, כדי לטהר את הצמים מן הדיבורים המיותרים והמגונים, ולספק מזון לעניים. מי שמשלם את צדקת הפטר לפני תפילת החג, זוהי צדקה מקובלת, ומי שמשלם אותה אחרי התפילה, זוהי צדקה רגילה.”
(אל-בוח’ארי, זכאת, 70, 71, 77; מוסלם, זכאת, 12, 13, 16; אבו דאוד, זכאת, 18, 20; א-נסאאי, זכאת, 31, 33; אבן מאג’ה, זכאת, 21).
באיסלאם, מלבד הצדקה שהיא חובה (פַרְד’ וַאגִ’בּ), קיימת תפיסה רחבה מאוד של צדקה. מלבד תרומת רכוש או כסף, פעולות רבות אחרות, כגון עזרה לאח המוסלמי בעלייה או ירידה מרכב, או שימחתו בחיוך או דיבור נעים, נחשבות לצדקה.
לפי ההלכה החנפית
מי שנתן את כל רכושו לצדקה מבלי להתכוון לזכאת, חובת הזכאת שלו נופלת בדרך של איחסאן (הקלה). אולם, התנאי הוא שלא התכוון בעת נתינת הצדקה לנדר או לכפרה על חוב. אם אדם נתן חלק מרכושו ששווה לשיעור הניסאב לצדקה, לפי אבו יוסף, חובת הזכאת על החלק שנתן לצדקה אינה נופלת. זוהי גם הדעה המועדפת על מחבר “הידאיה”. חובה עליו לתת זכאת הן על החלק שנתן והן על החלק שנותר. מכיוון שהחלק שנתן לא הוקצה במיוחד לצורך נפילת החובה. לפי האימאם מוחמד, חובת הזכאת על החלק שנתן לצדקה נופלת. מצב זה דומה למצב שבו נתן את כל רכושו לצדקה. מכיוון שנקבעה חובת הוצאת הזכאת, שהיא חלק מהרכוש, ונתנה.
אנשים שחייבים חוב או שמוטלת עליהם החובה לפרנס את עצמם ואת בני משפחתם,
עדיף שלא יתנו צדקה עד שימלאו את חובתם.
לפי השאפעים,
אסור לתת צדקה למי שאינו יכול לפרנס את עצמו או שאין לו די אמצעים לשלם את חובותיו.
זַכָּאת
זהו החלק החובה של הצדקה. ראשית, יש לשלם את חובת הזכאת, ואז ניתן לתת צדקה כנדבה. אין להזניח את הזכאת בגלל נתינת צדקה כנדבה.
גם דחיית תשלום זכאת בגלל צדקה שאינה חובה היא בעייתית.
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
