על מי חלה חובת הזכאה?

– האם תוכלו לספק מידע על אופן תשלום הזכاة, תנאי החיוב, מועד התשלום והמקומות שבהם יש לשלם אותה?

אחינו היקר,

אופן תשלום הזכاة:

הזכאת על זהב, כסף, דגנים, בעלי חיים מבויתים וסחורות מסחר ניתנת לביצוע הן על ידי תשלום ישיר של הנכסים עצמם, והן על ידי תשלום שווי ערכם. הבעלים של הזכאת חופשי לבחור. לפיכך, אדם יכול לשלם את הזכאת על זהב בזהב, או בבדים, או בדגנים, או בכסף. אולם, עדיף לבחור בדרך המועילה יותר לעניים.

ניתן להקדים את תשלום הזכאת על נכס שערכו מגיע לשיעור הניסאב, ולתת אותו לעניים עוד לפני תום השנה, שכן הניסאב, שהוא הסיבה לחובה, כבר קיים. מותר להקדים גם תשלום חוב עתידי, כלומר, חוב שצריך להינתן בעתיד. זהו מעשה לטובת העניים. אולם, אם הנכס אינו מגיע לשיעור הניסאב, אין להקדים את תשלום הזכאת. ניתן לשלם את הזכאת של נכס שערכו מגיע לשיעור הניסאב, גם עבור מספר שנים בבת אחת. אם בסוף השנה כמות זו קיימת, הרי שהזכאת שולמה. אם הכמות פחתה, הזכאת העודפת שניתנה תיחשב לצדקה נדבה. ואם הכמות גדלה, יש לשלם את הזכאת על ההפרש.

* כאשר נותנים צדקה לעני בעל משפחה, ואם סכום הצדקה, לאחר חלוקתו בין בני המשפחה, אינו מגיע לשיעור הנדרש לכל אחד מהם, הרי שסכום הצדקה אינו נחשב לשיעור הנדרש. אין בכך איסור.

* אי אפשר להחשיב את החזקת עני בבית כתחליף לצדקה, אלא אם כן מדובר בצדקה ממש.

כי אין בזה הענקה לעני.

* בשותפויות מסחריות, לא כל שותף חייב בזכאת על סך כל הנכסים. כל שותף חייב בזכאת רק אם חלקו מגיע לשיעור הנדרש. שותף שחלקו אינו מגיע לשיעור הנדרש, ואין לו נכסים אחרים, אינו חייב בזכאת.

תנאים המחייבים אדם לתת צדקה:

1.

מי שחייב בזכאת צריך להיות מוסלמי, שפוי ובוגר. הזכאת אינה חובה על לא-מוסלמים, משוגעים וילדים שטרם הגיעו לבגרות. לפי האימאם א-שאפעי, אם לילדים או לחולי נפש יש רכוש, חלה עליו חובת הזכאת, והאפוטרופוסים שלהם הם אלו שמבצעים את התשלום.

2.

מי שחייב בזכאת, צריך להפריש ממה שמעבר לצרכיו הבסיסיים, הנקראים “הוואיג’י-י אסלייה”, וגם מ-

אם יש.

– עליו להיות בעל נכסים בשווי נסאב או יותר, מלבד חובותיו. מי שאין לו נכסים בשווי נסאב אינו חייב בזכאת.

ניסאב,

הכמות המינימלית של רכוש שחייבים עליה זכאת, כפי שנקבעה על ידי השריעה. כמות זו משתנה מנכס לנכס.

3.

כדי שחובה תהיה על אדם לשלם זכאת, על רכושו להיות בעל פוטנציאל לצמיחה והתפתחות. כך, למשל, כסף וזהב, תכשיטים, כל סחורה או בעל חיים המשמשים במסחר, וכן בעלי חיים הרועים בשדות לצורך רבייה או חליבה, חייבים בזכאת, שכן יש בהם פוטנציאל לצמיחה.

4.

הנכס שעליו חלה חובת זכאת חייב להיות בבעלותו המלאה של הבעלים. לפיכך, אישה שלא קיבלה את כתובתה מבעלה אינה חייבת בזכאת על כתובה זו. כמו כן, אין חובת זכאת על נכס המשועבד, שכן הוא משמש כבטוחה לחוב, ואין בעלות מלאה עליו. באותו אופן, אדם חייב אינו חייב בזכאת על נכס המשמש כבטוחה לחובו. אדם הנמצא בנסיעה חייב בזכאת על נכסיו, שכן גם אם אינם עמו, הוא יכול לנהל אותם באמצעות שליח או מיופה כוח.

5.




חייבת לעבור שנה שלמה על הנכס שחייב בזכאת.

לזה

מצב של חוסר ודאות / אי ודאות

כך נקרא. מפני שבתקופה זו מתרחשת צמיחה והתייקרות של הנכס. כמות הניסאב צריכה להימצא הן בתחילת השנה והן בסופה. ירידה זמנית בכמות זו במהלך השנה אינה מונעת את חובת הזכאת.

בחישוב הזכאת, השנה הירחית היא העיקרית, והיא בת 354 ימים.

מתי משלמים זכאת?

לפי הדעה החזקה והנכונה ביותר, חובת הזכאת על נכסים וכספים חלה לאחר שעברה שנה על אותם נכסים וכספים, וצריך לשלם את הזכאת מיד, כלומר, ברגע שנגמרת השנה. דחייה ללא סיבה אינה מותרת, והיא גוררת עונש. לפי דעה אחרת, תשלום הזכאת אינו חובה מיידית, אלא חובה שניתן לדחותה. כלומר, אין צורך לשלם אותה מיד בסוף השנה. החייב יכול לשלם אותה בכל עת בחייו. אם ימות מבלי לשלם, רק אז יחשב חוטא. אך דעה זו חלשה.

מקומות חלוקת הזכאת:

הזכאים לקבל זכאת הם: עניים מוסלמים, נזקקים, בעלי חובות, עוברי דרך,

מְכַתְּבִים


(עבדים חוזיים)

מג’אהדין ו

גורמים


(גבאי צדקה)

הוא מורכב משבעה חלקים, והם:

1) עני:

מי שאינו מחזיק ברכוש העולה על שיעור הניסאב, הוא עני. גם אם יש לו בית, כלי בית וסכום כסף שווה ערך לחובותיו, הוא עדיין נחשב עני.

2) מסכן:

עני הוא אדם חסר כל, שצריך לקבץ נדבות כדי שיהיה לו מה לאכול ומה ללבוש.

3) החייב:

הכוונה היא לאדם שאין לו נכסים בשווי נסאב (שיעור מינימלי) מעבר לחובותיו, או שיש לו נכסים אצל אחרים, אך אינו יכול לקבלם. לתת צדקה לאדם כזה עדיף על לתת צדקה לעני שאינו חייב.

4) נוסע:

הכוונה היא לאדם עני שאין לו רכוש בארצו ואין לו דבר. אדם כזה רשאי לקבל צדקה רק במידה הדרושה לו, ואין זה מותר לו לקבל יותר ממה שצריך. עם זאת, עדיף לאנשים כאלה, ככל האפשר, לקחת הלוואה מאשר לקבל צדקה.

מי שאיבד את רכושו בעודו בארצו ונזקק עקב כך, דינו כנוסע. אלו, לאחר שישיבו לעצמם את רכושם, אינם חייבים לתת את היתרה מן הצדקה שקיבלו לצדקה לעניים.

5) מְכַתֵּב:

הכוונה לעבד או שפחה שכרתו הסכם עם אדונם לשחרור תמורת תשלום. ניתן לתת צדקה לעבד כזה, שחייב חוב, כדי לשחררו בהקדם.

אבל אדם אינו רשאי לתת צדקה לעבד המשוחרר שלו.

כי התועלת מכך תחזור אליו.

6) מֻג’אהִד:

הכוונה היא למי שרוצה להשתתף במלחמה למען אללה, אך חסר לו מזון, נשק ודברים אחרים. ניתן לתת צדקה לאדם כזה כדי לספק את צרכיו. לזה קוראים:

“إنفاق في سبيل الله = הוצאה בדרך אללה”

כך נקרא.

7) עמיל:

הכוונה היא לאדם שמונה על ידי המנהל לגביית מעשרות מנכסי המעשרות שבכיכר.

“סעי, גובה מסים”



כמו כן, ניתן לתת צדקה מספקת לעובד כזה, לצרכיו ולצרכי משפחתו, גם אם אינו עני, כל עוד הוא עוסק בעבודה זו.

כל אחד משבעת המקומות המפורטים לעיל הוא מקום שבו ניתן לתת צדקה (זכאת).



אדם יכול לתת את זכאתו לאחד מהם, או לחלק אותה בין כולם, או לתת אותה לכולם יחד. אולם, עדיף לתת את הזכאה, שאינה מגיעה לשיעור הנדרש, רק לאחד מהם, שכן בכך יסופק צרכו.

מותר לתת את כל כמות הזכאת הנדרשת לאדם עני אחד, אולם הדבר אינו מומלץ. אולם, אם העני חייב חובות או שיש לו משפחה גדולה, ואם הוא מחלק את הזכאת ביניהם כך שאיש מהם לא מקבל את כמות הזכאת הנדרשת, אז אין בכך איסור.

עני אינו יכול לתבוע עשיר בבית משפט בגין אי תשלום זכאת, שכן תשלום הזכאת אינו חוב כלפי העני. יתר על כן, מכיוון שזו מצווה, הדבר נתון לשיקול דעתו הדתית של העשיר.

בברכה ובתפילה…

שאלות על האסלאם