– בחלק מספרי הסופיזם מוזכר גן עדן של המהות, שבו אין אכילה, שתייה, חוריות, גילמנים ושאר תענוגות גן עדן. נאמר שרק עבדי ה’ הנבחרים ביותר יגיעו לגן עדן זה.
– האם זה אומר שקדושים, נביאים, כלומר אלה שהגיעו לגן עדן, בעלי מעמד נעלה ביותר בעיני אלוהים, לא ייהנו מיתר תענוגות גן העדן?
אחינו היקר,
לא מצאנו שום מסורת המעידה על קיומה של דרגה כזו בגן עדן.
אולם, להבין שהיקום הוא בר חלוף, שאין להם קיום עצמאי, ושהקיום היחיד הוא קיומו של האל.
אחדות הקיום
, גם להנאה המופקת מראייה זו
גן עדן של ממש
נאמר.
של כמה אסכולות סופיות המאמינות ב”וחדת אל-ווג’וד” (אחדות הקיום) וברעיון שאין שום ישות מלבד אללה;
פנאפיללה
כלומר
להתאחד עם אלוהים / להיטמע באלוהים
,
זוהי השקפה הגורסת כי על האדם להתיך את כל ישותו ותאוותיו הארציות ולהיטמע בקיומו של אלוהים.
אחדות,
זה אומר אחדות. ההפך מזה
“שפע”
כלומר, ריבוי. הריבוי מתאחד ומתגלה האחדות. אם תאחד חמש אותיות נפרדות, תצרף אותן יחד, תתקבל מילה מתוך האחדות הזו. חמש או עשר מילים יחד יוצרות משפט. משפטים בעמוד, עמודים בספר מגיעים לאחדות. ברגע שנוצר ספר, עשרות אלפי מילים נקראות בשם אחד.
ספר היקום
בעולם הזה, שנקרא כך, המשמעות הזו מתגלה בצורה יפה יותר. מאות ענפים מופיעים בפנינו כעץ אחד, מיליארדי תאים מתאחדים בגוף אחד. שנים עשר כוכבי לכת
“מערכת השמש”
זה קורה. מספר עצום של כוכבים יוצרים את שביל החלב.
כאשר אנו חושבים יחד על הארץ, השמים, גן עדן וגיהינום, המלאכים והרוחניות, הכסא והכורסא, בקיצור, על כל עולם היש, אנו רואים שכל עולם הרבגוניות הזה נברא באותן תכונות אלוהיות. האינסוף של הדברים מתאחד בשבע תכונות. כולם נוצרו באותה רצון ובאותה עוצמה. שבע תכונות אלו הן תכונות של אותו ישות. הידע אינו יכול להיות של מישהו אחר, וגם הרצון אינו יכול להיות של מישהו אחר. כאשר אנו מגיעים לנקודה זו, אנו מוצאים מולנו את מילת התוחיד:
אין אלוהים מלבדו…
הפסוק הקדוש הזה מבטא את אחדות האלוהות.
אלוהי כל היקום, כלומר, אדון, בורא, מפרנס ובעל הכל, הוא אחד.
הגוף והאחדות (הקיום והאחדות) הם תאריו.
ישות שנוצרה על ידו קיבלה גם היא תואר גופני, אך ישות זו אינה ממין ישותו של מי שברא אותה. והנה, כדי להטמיע אמת זו היטב בלבבות, למען קיומו הקדוש של אלוהים…
“ההכרחי שבהתקיימות”
אשר לקיום יצוריו, הרי
“אפשרי מבחינת קיום”
המונחים הבאים משמשים.
חובה;
הקיום שלו הוא מעצם מהותו,
קיומו של אלוהים, אשר קיים מאז ומעולם ועד עולם, ואינו תלוי בקיומו של אחר.
אפשרי;
קיומו מתממש על ידי יצירתו על ידי הבורא,
קיומם של יצורים אשר קיומם ואי-קיומם שווים מבחינת כוחו של בוראם, שכן הם נידונים להיכחד ברגע שירצה בכך.
הנה, צדיק בעל תפיסת “אחדות הקיום”, כלשון המאסטר בדיעוזאמאן.
“הוא מתבונן רק בקיומו של ‘ההכרחי-בקיום’, ורואה את שאר הישויות כצל חלש ביחס לקיומו של ‘ההכרחי-בקיום’, וקובע שאינן ראויות להיקרא בשם ‘קיום’.”
העבד האהוב הזה, כשהוא מתקרב אל אדונו, מגיע למצב של “התמכרות”, שכרות רוחנית, ומתנתק מעצמו. הוא כאילו מכחיש את הבריות שנותרו הרחק מאחוריו.
“אין מציאות אלא הוא”
כלומר
“אין עוד מלבדו”
אומר.
הדבר הזה
נאמר מתוך התלהבות, מתוך שכרות רוחנית.
זה ברור. כי,
אילו לא היה קיים יצור אחר מלבד הוא, לא היה ניתן להגות את המילים הללו.
אבל מי שאומר את הדברים האלה, אינו מסוגל לחשוב על כך באותו רגע. אכן, ברגע שיצא מאותו מצב והתאושש, הוא כבר לא יאמר זאת.
אחדות הקיום
בתוך, ב”מסנבי-י נורייה”
“זוהי התמכרות לאחדות האלוהית, והיא אחדות חושית שאינה ניתנת לתיאור.”
כך נאמר. יש לציין כי שיטה זו אינה ניתנת להסבר באמצעות ההיגיון. ב”למ’אות” נאמר:
“אין מציאות אלא הוא”
הדבר דומה לכינוי השמש בשם “מראה מבריקה” המשקפת את השמש עצמה, את צלמה ודמותה. ברצוננו להרחיב את הדימוי הנפלא הזה במידת מה.
כאשר מחזיקים מראה מול השמש, השמש משתקפת בה. אורה מאיר את המראה, והיא מתחילה להפיץ אור. לו הייתה המראה בעלת תודעה, הייתה נושאת את אור השמש בלבּה, מאמינה בו, ויודעת שכל צבעיה, אורה וחוםה באים ממנו, והייתה אסירת תודה לו. נניח שהמראה בעלת התודעה מתקרבת לשמש. ככל שתתקרב, תקבל יותר אור מהשמש, תבריק יותר, ומצד שני, תתחמם יותר, ותישרף. ככל שהמראה מתקרבת לשמש, השטח שאינו משקף את השמש בה הולך וקטן.
ובסוף, המראה כולה מתמלאת באור השמש.
אין עוד מקום בלבבו לאחר. ככל שההתקרבות נמשכת, מרוב עוצמת האור, המראה אינה יכולה לראות את עצמה; היא נסחפת בלהט ובזוהר עזים, ונכנסת למצב של התעלות. כבר לא נותר ממנה דבר, ולא מן האור שלה. היא עטופה כולה בשמש, ואינה רואה דבר מלבד השמש. והנה, בעת שהמראה נמצאת במצב זה,
“אין שום דבר מלבד השמש.”
אם הוא אומר זאת, זוהי הבעה של שכרותו הרוחנית. אין זה נכון לשקול את דבריו בשיקול דעת ולהוציא עליהם פסק דין.
הוא אינו אחראי למעשיו במצבו הנוכחי, ואינו נושא באחריות לדבריו. שכן, אין עוד נפש שתישא באחריות.
כאן אנו עומדים בפני סצנה של אינטימיות שהשכל אינו מסוגל לתפוס והלשון אינה מסוגלת לתאר.
התקרבותו של האפוטרופוס לאלוהיו…
מצב שבו הלב שוקע באהבה עקב התגלויות היופי שלו, והנפש, האנוכיות והקיום האישי נמסים ונעלמים עקב התגלויות ההדר שלו…
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
