מה העונש על הריגת גוי הנמצא תחת חסות מוסלמית?

קראתי שבהלכה האיסלאמית, עונש הריגה מכוונת של גוי הנמצא תחת חסות מוסלמית אינו עונש מוות (קִסָאס). כלומר, מוסלמי יכול להרוג גוי (ד’ימי) כרצונו, מבלי שיוטל עליו עונש מוות.

– על פי החדית’, אין להרוג מוסלמי כתחליף לכופר…

תשובה

אחינו היקר,

מי שהורג אדם אחר בכוונה תחילה, יומת גם הוא אם קרובי הנפטר ידרשו עין תחת עין.

לפי האסכולה החנפית;

כפי שמוסלמי חופשי נהרג בגין גמול על מוסלמי חופשי אחר, כך גם נהרג בגין גמול על אזרח לא-מוסלמי (ד’ימי) ועל עבד. כלומר,

גם מוסלמי בן חורין שהרג עבד או בן חסות יומת.

לפיכך, מי שהורג שלא בצדק בן חסות (ד’ימי) בארץ האסלאם, דינו נקבע בהתאם לאופי ההריגה.

עונשין כגון גמול עין תחת עין או עונשים אחרים

יחול. מי שהרג הוא מוסלמי,

זִמִּי אוּ מֻסְתַאְמִן (נוכרי בעל דרכון)

יהיה אשר יהיה, פסק הדין לא ישתנה.

האימאם מאליק, א-שאפעי,

לדעתם של המלומדים, ביניהם אחמד וליס,

מוסלמי חופשי אינו נהרג בשל הריגת בן חסות (ד’ימי).

אם ירצח אדם מוסלמי אחר, יחול עליו דין קסאס (תגמול שווה ערך), גם אם יתאסלם לאחר מכן. בנושא זה קיימת הסכמה כללית.

על פי הדת המוסלמית, כל בני האדם הם צאצאים של אדם וחוה.

ההצהרה הבאה של הנביא מוחמד (עליו השלום) בנושא זה חשובה במיוחד בהקשר של הנושא שלנו:

“הוי אנשים! דעו כי אדונכם אחד, ואביכם אחד. דעו כי אין לערבי יתרון על מי שאינו ערבי, ולא למי שאינו ערבי על ערבי; ולא לאדום עור על שחור עור, ולא לשחור עור על אדום עור, אלא ביראת שמים… האם העברתי את המסר?”


(מסנד, 5/411)

“הדבר העיקרי עבור האדם הוא החופש.”


(מרגינאני, אל-הידאיה, קהיר; 1965, 2/173)

וְ

“שפיכת דם אדם אסורה, אלא אם כן יש סיבה לגיטימית שנקבעה בפירוש בנصوص הקדושים.”

לכן

“בטיחות חיים”

וְ

“חירות”

אינו זקוק להוכחה. זוהי זכות מולדת.

אין ספק כי הריגת אדם ללא סיבה מוצדקת משמעה התעלמות מביטחון חייהם של כל בני האדם. הענשת מעשה כזה בחומרה רבה היא הכרחית מתוך הערכה לחיי האדם. כפי שנאמר בקוראן:

“נקבעה לכם חובת גמול על הנרצחים (הרוצחים).”

וְ

“בנקמה יש לכם חיים” (או: “בנקמה תמצאו חיים”).


(סורת אל-בקרה, 2:187-179)

הגזר דין הוכרז.

עיקרון העין תחת עין;

הוא ביצוע אותו מעשה, או מעשה דומה לו, על ידי אותו מבצע.

בדין קסאס ישנו אופי של גמול. לכן, ברצח בכוונה תחילה, קסאס הוא גמול שווה ערך (זהה) לרצח, רצח שני. כלומר, בתמורה להריגה, הרוצח נהרג.

במשטר אסלאמי;

“קיסאס”

וְ

“דיאטה”

זה אינו חוק הנוגע רק למוסלמים. אם מוסלמי הורג בכוונה לא-מוסלמי (ד’ימי), יחול עליו עונש קסאס (עונש גמול).

(מרגינאני, 4/160)

שהרי הנביא שלנו (עליו השלום) גזר עונש קסאס על מי שהרג גוי שאינו מוסלמי מבין בני חסות.

“כמובן שאני הוא זה שראוי ביותר לקבל את הזכויות של אלה שנתונים תחת חסותי.”

(הבוכרי, דיאט, 22) אמר.

האדון עלי (עליו השלום):

”

תשלום הג’יזיה (מס גולגולת) על ידי בני החסות (הלא-מוסלמים) נועד לכך שרכושם יהיה כרכושנו, ודמם כדמנו.


(מולה הוסרב, דירר, איסטנבול, 1307, 5/91)

הוא הפנה את תשומת הלב למצב המשפטי באומרו:

השליח הנכבד (עליו השלום):

“לא יומת מוסלמי תמורת כופר.”

החדית’ מתייחסת ללוחמים שאינם חתומים על הסכם הגנה (זימה) ונלחמים נגד האסלאם. כי…

של המלחמה


(הכופר הנלחם נגד האסלאם)

הדם אינו חסין. אפילו אם אזרח זר (בעל דרכון) יהרוג חייל, לא יוטל עליו עונש מוות.

(ראה מרגינאני, 4/160)

לפיכך, אזרח לא-מוסלמי (ד’ימי) המתגורר במדינה מוסלמית עדיף מבחינה משפטית על מוסלמי שקיבל חסות (מסת’אמן) המתגורר בארץ מלחמה (ד’אר אל-חרב).

(מולא חוסרב, 2/ 363)

מכיוון שלא ניתן להחיל עונש קסאס על מוסלמי שגר בדר אל-חרב (ארץ מלחמה) בגין הריגת מוסלמי אחר. אבל על מי שגר בדר אל-אסלאם (ארץ האסלאם)…

לא מוסלמי




(בן חסות)

מי שיהרוג, יומת כגמול על מעשיו!

ניתן לסכם את הנימוקים של אותם חכמים שקבעו כי מוסלמי שהורג בכוונה תחילה בן חסות (ד’ימי) יומת, באופן הבא:

א) נימוקים פרוצדורליים:

– אם אין סימן לכך שהוראות המחוקק לגבי הדורות הקודמים בוטלו, אזי הוראות אלו תקפות גם לגבי הדורות הבאים. במובן זה, בקוראן;

“שם גזרנו עליהם: נפש תחת נפש…”


(סورة אל-מאאידה, 5:32, 45)

נאמר.

– דיאטתם של אנשי הספר ושל אלה שאינם כאלה זהה לדיאטתם של המוסלמים. שכן, בהסכם הזימה, מקבלים הזימים את ההוראות האסלאמיות בתחום המשפט. לכן, אם מוסלמי ירצח זימי בכוונה, יחול עליו עונש קסאס (עונש גמול).

(אל-שיבאני, כִּתַאבּ אל-חֻגַ’ה, ביירות, 1983, 4//322)

ב) נימוקי ההעברה:

–

“נקבעה לכם חובת גמול על הנרצחים.”


(סورة אל-בקרה, 2:178)

הביטוי המופיע בפסוק הקדוש הוא כללי וכולל את כל אלה שנהרגו.

– “אין להרוג מוסלמי בתמורה לכופר.”




(אבן מאג’ה, דיאט, 21)

המוזכר בחדית’

כופר

המילה מתייחסת לאנשים הנמצאים במלחמה איתו. שכן, על פי המנהג,

“כופר”

במיוחד כשנאמר ש…

”

כופר אמיתי

“לא-מוסלמי הנמצא במצב מלחמה”

מובן.

(אל-מוסלי, אל-אחתיאר, 5/27)

– “גם אדם מוגן (ד’ימי) אינו נדון לעונש קסאס (עונש גמול) במסגרת חסותו.”

הביטוי מיוחס למוסלמי, ובמקרה זה המשמעות היא: לא יחול עונש גמול על מוסלמי שהרג כופר, ולא על בן חסות (ד’ימי) שהרג כופר (לוחם).

(כסאני, בדעאי, 7/237)

– לפי מסורת האימאם מוחמד, מוסלמי הרג אדם מבין בני החסות. כאשר הובא הדבר לידיעת הנביא (ע”ה), אמר:

“אני אהיה מראשוני השומרים על אמונתו.”

אז הוא הורה, ונקמו את נקמת המוסלמי.

(כִּתָאבּ אל-חֻגְ’ה, 4/329-345)

ג) נימוקים הגיוניים:

– גביית דם מוסלמי שרצח בן חסות (ד’ימי) מוצדקת יותר מגביית דם מוסלמי שרצח מוסלמי אחר. שכן, כאשר קיים הבדל דת בין אנשים, ייתכן שיהיה מקרה רצח אפילו במצב של כעס רגיל. לכן, גם במקרה של רצח בן חסות מתוך ראייה אותו כאויב, יש צורך בגביית דם. אחרת, ביטחון חייו של בן החסות אינו מובטח לחלוטין.


הסכם נאמנות

יש להכיר בכך שהיא משווה אותם למוסלמים בהגנה על חייהם, רכושם, דתם, כבודם וזכויותיהם האחרות.

– מאחר שנעשה הסכם חסות עם ה”זימי”, חייו מוגנים על פי החוק, בדיוק כמו חייו של מוסלמי. יתר על כן, אין הכרח מוחלט לקיומה של אחידות דתית ביישום עקרון ה”קיסאס”.

(כסאני, 7/237)

– אי-החלת עקרון “עין תחת עין” על מוסלמי שהרג בן חסות (ד’ימי) תגרום להם שלא לקבל את הסכם החסות, וזה יגרום נזק עצום למדינה האסלאמית.

(אל-מוסלי, 27/5)

הדיונים הארוכים שהתפתחו בקרב חכמי ההלכה המוסלמית, ובמיוחד דעתם של החנפים, מעידים על החשיבות שנתנו המוסלמים לזכויות המיעוטים כבר מראשית ימיהם. אף על פי שדעתם עשויה להטריד את דעת הקהל המוסלמית, החנפים התעקשו על עמדתם זו מתוך רצון לשמור על כבוד האדם ועל הסדר החברתי.

(ראה: ברדאקוגלו, עלי. מחלוקות מתודולוגיות במשפט המוסלמי ותוצאותיהן, הערות הרצאה, קייסרי 1987, עמ’ 64)

המועצה האסלאמית

“הצהרת זכויות האדם באסלאם”

ההצהרה שפרסם בשמו,

“הזכות לחיים והזכות לשוויון”

סעיף זה חשוב משום שהוא משקף את השקפת המذهب החנפי בנושא זה כפי שהיא באה לידי ביטוי בימינו.

“דיני המשפט הבינלאומי הפרטי”

ראוי לציין גם את העובדה שהוא מציג עקרונות שיהוו בסיס בתחומו.

(לעיון בהצהרה, ראה: Diyanet Dergisi, גיליון 1, אנקרה 1992)

תוצאה

היו חילוקי דעות בין המשפטנים המוסלמים לגבי העונש שיוטל על מוסלמי שהרג נוכרי שחי בקרב מוסלמים תחת הסכם חסות.

ההבנות של החברות שבהן חיים בעלי הדעות השונות, יחסיהן עם מדינות זרות והטקסטים הדתיים המהווים את המקור לנושא, השפיעו על הגעתם למסקנות אלו.

(טקסטים מן הקוראן והחדית’)

והבדלים בפרשנויות אלו השפיעו על תפיסת היישומים התקופתיים ועל הבנת המקורות.

בקרב המשפטנים המוסלמים, אלו הם המשפטנים של המذهب החנפי.

“הטלת עונש קסאס (גמול שווה ערך) על מוסלמי שהרג בן חסות (ד’ימי)”

אף על פי שייתכן שהם בדעת מיעוט, השקפתם בולטת הן בשל התאמתה למציאות והן בשל עקרונות השוויון, ההגנה על זכויות האדם והחירויות המוענקות למיעוטים החיים במדינה המוסלמית, כפי שהם באים לידי ביטוי בדת האסלאם.

בימינו, כאשר היחסים הבין-מדינתיים הגיעו לרמות גבוהות ביותר, מושג המשפט הבינלאומי התפשט בענפים מסוימים של המשפט, והרעיון שכל בני האדם, למרות הבדלים בסיסיים כגון דת, גזע ושפה, זכאים לזכויות ולחירויות יסוד, השתלט, ניתן להניח כי השקפת המذهب החנפי עשויה לתרום לרעיונות מסוג זה.

(למידע מורחב, ראה: ד”ר מנדרס גורקן, “החלת עקרון הקיסאס על מוסלמי שהרג בן חסות”, אוניברסיטת ארג’יס, כתב עת של המכון למדעי החברה, גיליון 8, שנת 1999, עמ’ 315-324)

בברכה ובתפילה…

שאלות על האסלאם