אחינו היקר,
קודם כל, על המוסלמי לדעת את הדבר הבא:
“הלב הוא מפקדת אהבת האל.”
כלומר, הוא שייך אך ורק לאל. אם אהבות אחרות מלבד אהבת האל השתלטו על הלב, הרי שהוא נהרס, איבד את ערכו, ונמכר בזול.
זהו רגש שאין לו גבולות אצל האדם.
שיחה;
הכוח אינו נגמר רק מתוך אהבת כמה דברים בודדים, והאהבה אינה מסתיימת רק מתוך התאהבות בכמה דברים מוגבלים.
הלב מסוגל להכיל כל כך הרבה, שהוא יכול לאהוב את כל מה שיש על פני האדמה, את כל האנשים והיצורים החיים, ובלבד שהאדם ידע לאהוב.
כאן עולה השאלה הבאה:
– האם יש בעולם מישהו או משהו שראוי לחיבה חסרת הגבולות הזו, לאהבה בלתי מוגבלת הזו?
אבל הדבר שאנו משוחחים עליו אינו מכיר אותנו, ואם היה מכיר אותנו, לא היה משוחח עמנו, ואם היה משוחח עמנו, לא היה מלווה אותנו במסע חיינו; כי חייו קצרים, ואפילו אם היו חייו ארוכים, חיינו קצרים.
היה היה פעם איש שהיה לו חמור, אבל לא היה לו אוכף. הוא קנה אוכף, אבל החמור מת. היה היה פעם איש שהיה לו כד, אבל לא היה לו מים. הוא מצא מים, אבל הכד נשבר.
אהבות חומריות,
כך הוא מצבם של אהבות בנות חלוף; סופן עגום ומלא חרטה.
לכן, דמעותיהם של אלה המקדישים את לבם, מקום מושבה של האהבה האלוהית, לתשוקות כאלה, לעולם אינן פוסקות, ואף שיריהם ופזמוניהם, כשהנשמה נחנקת, תמיד מטפטפים כאב וזעקה, וזהו ההוכחה לכך.
אללה הוא בעל השלמות האינסופית;
החסד, החוכמה, הידע ואינספור השמות שלו, כל השלמות והיופי האינסופיים שייכים לו.
מכיוון שהאדם אוהב את היופי וניתנה לו היכולת לאהוב ללא גבול, הרי שרק אללה ראוי לאהבה זו.
אהבת האל היא מקור לאושר אינסופי, ואין בה אפילו שמץ של הקשיים המצויים באהבות בנות תמותה.
האהבה לאל אינה מוגבלת לזמן קצוב וחולף, שכן אהבה זו היא נצחית.
באמצעות אהבה זו, אוהבי האל הופכים לנצחיים ומשיגים את האפשרות לזכות בחיי עולם.
בזכות אהבה זו, חסידי אלוהים האמיתיים הופכים את חייהם בעולם הזה לגן עדן, בדומה לחיי גן העדן שהם יחוו בעולם הבא.
ראו כיצד הקוראן שופך אור על נושא זה:
“דעו כי אין פחד על יראי ה’ ואין הם יתעצבו. הם המאמינים והיראים מן העבירות, הם בעלי היראה. בשורה טובה להם בעולם הזה ובעולם הבא. אין שינוי בדברי ה’. זהו הניצחון הגדול.”
(יונה, 62-64)
אם זו האמת, אז בעולם המוסלמי
“יום האהבה”
לא ייתכן יום כזה; ואם אהבתנו היא לאל, הרי שאהבה זו אינה מוגבלת לחיים אלה, אלא היא נצחית, אינסופית.
אז,
אם הלב שייך רק לאל, האם לא נאהב את מי שאינו האל ואת הדברים האחרים?
כמובן שנאהב, אך רק בדרך שרצויה לאל. אם אדם אוהב את בן זוגו רק למען העולם הזה, הרי שיופיו החולף ידעך עם הזמן, ואז הוא עלול לפנות למעשים מכוערים כגון נטישה או בגידה, שכן יסודם של יחסים כאלה אינו אהבה אלא אינטרס.
אם אדם אוהב את אשתו כבת זוגו הן בעולם הזה והן בעולם הבא, הוא יודע שגם אם תזדקן ותתקלקל בעולם הזה, כתוצאה מחיים ישרים באמונה, היא תהיה מלכת החוריות בגן עדן, וכך הוא אוהב אותה.
אשרי מי שאוהב את אשתו לשם שמים!
יום האהבה אינו ראוי לציון בשל הוספת שיקולים של רווח אישי לרגש האהבה האמיתי. מטרתם של מוכרי פרחים, תיקים, תכשיטים ומוצרים שונים היא להרוויח כלכלית ביום זה. האם לדעתכם קיים בעולמם מושג של אהבה בין אנשים ב-14 בפברואר?
הדבר המכאיב יותר הוא שבימים כאלה, שאין להם שום בסיס באסלאם, מעודדים צעירים לקשרים בלתי לגיטימיים. בשם…
“יָקִיר”
של
“חבר”
גם אם נאמר כך, מי שאינו נשוי הוא אדם זר, וחלוקת רגשות ואינטימיות איתו אסורה. מצבם של אנשים כאלה
“התאהבות” / “חיזור”
הדבר מכונה “חטא” בדתנו, וזהו תחום אסור שמוסלמי לעולם לא צריך להיכנס אליו.
האסלאם אוסר על סוג כזה של קשר, וגם מצפון האדם אינו מאשר אותו. שהרי, צעיר בעל מעט כבוד לא ירצה להתיידד או לפתח קשר רומנטי עם נערה שניהלה קשרים עם גברים אחרים. אם נאמר שלצעירים יש צורך בקשר אסור זה,
“לאהוב זו זכות יסודית.”
ואם נשתמש באהבה כתירוץ לטעות הזו, האין זה אומר שנקבל את המעשה המלוכלך הזה שמעורר גועל בנפשו של צעיר הגון?
עלינו לדעת היטב גם את הדבר הבא:
מתוך רחמיו, ה’ קבע את שכר העבודה בתוך העבודה עצמה, ואת עונש החטא בתוך החטא עצמו.
כלומר, כפי שתוצאותיהן הטובות והיפות של מעשים טובים נראות עוד בעולם הזה, כך גם תוצאותיהן הרעות של מעשים אסורים וחטאים מתחילות להיראות בעולם הזה עוד לפני שהולכים לגיהינום.
למשל, באהבה אסורה, בקשרים רומנטיים ודומיהם שאינם מאושרים על ידי דתנו, ישנו כאב של קנאה; אם האהוב/ה מחייך/ת למישהו אחר, השינה הופכת לסיוט; ישנו כאב של חוסר הדדיות, ואם הקשר נגמר, הטלפונים לא נענים, ונוצרים פערים, התוצאות עלולות להיות נוראיות, עד כדי מחלה, שכיבה במיטה ואף התאבדות; ישנו כאב של פרידה, מכיוון שלא ניתן להיות ביחד כל הזמן, מעט הטעם שנותן הקשר הופך לייסורים וסבל בגלל הפרידות הארוכות. גם אם מבלים יחד מקסימום 5 שעות בשבוע, זה יוצא 20 שעות בחודש, 240 שעות בשנה, כלומר 10 ימים. 355 ימים בשנה הם פרידה, 10 ימים ביחד, זה כמו לקבל מאה סטירות על כל ענב.
יש לציין גם שרבים טועים בכך ש…
“איך מתחתנים בלי להכיר, אני חייב/ת להיפגש איתו/ה כל הזמן”
התירוצים שהם מנסים להיאחז בהם, כגון אלה, הם דרך ללא מוצא; שכן
אי אפשר להגיע לכתובת הנכונה בדרכים שגויות.
זהו העולם, והוא לא שייך לנו, בדיוק כפי שאיננו הבעלים של אף איבר בגופנו. במילים אחרות…
זה לא השדה של אבא שלנו; אנחנו לא יכולים לעשות פה מה שבא לנו.
איננו מבינים כיצד העין רואה, אין לנו שום תרומה לפעילות הלב, לטיהור הדם, ואפילו איננו מסוגלים לחנך תא אחד בגופנו. אם אנו חושבים שנגיע לאגדה ורודה ומאושרת כתוצאה מפעולה בניגוד לרצון האל, המטפח ומנהל את הגוף שאינו שלנו, הרי שאנו טועים. מקרי הגירושין מוכיחים זאת…
מלבד הנזק שגורם החטא הזה בעולם הזה, יש לו גם השלכות בעולם הבא.
מחיר בגידה באמון
כמובן שיהיה עונש.
לכן, במקום לחפש אהבה על ידי חציית גבולות, תוך התעלמות מחוקי ואיסורי האל, בורא היקום, אדון הנצח,
לחפש במסגרת ההלכה המוסלמית, בתוך גבולות המותר.
אנחנו חייבים. זה יותר בטוח; אנשים יוכלו להצהיר בגלוי על הקריטריונים והתנאים הרצויים להם, מבלי להזדקק להעמיד פנים ולהתחזות למי שהם לא, תחת פיקוחם של אנשים בעלי ניסיון חיים משמעותי.
לא רק מוקם מוסד המשפחה, אלא גם מתאפשרת מציאת חבר/ה לגן עדן.
אם אין מטרה להקים משפחה, אז לא משנה איך קוראים לזה, זה נחות ו
כלי הנאה זול/נחות.
זה הכל, שום דבר אחר.
מי שמאשר ואף מעודד דבר כזה
“יום האהבה”
לכך, כמובן, אין שום ערך בעולם המוסלמי. הרי המוסלמי מאוהב באל, ואהבה זו אינה מוגבלת ליום אחד; מכיוון שהוא אוהב את אשתו ואת יקיריו האחרים למען האל, אהבתו אינה יכולה להיות יומית, אלא תימשך לנצח.
לסיכום,
לב המוסלמי אינו אכסניה לעוברים ושבים.
הוא מפקדת האהבה של אלוהים; אהבתו נצחית משום שהוא מאוהב באלוהים הנצחי, ומכיוון שהוא אוהב את אהוביו למען אלוהים, הוא נגאל מייסורי האהבות החולפות והארעיות.
כן, המוסלמי, שגורלו הנצחי הוא גן עדן, בזכות אמונתו ויושרו, אחריותו למה שמותר ומה שאסור, ותודעת עבדותו.
הוא זה שהופך את עולמו לגן עדן.
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
