אחינו היקר,
“יצירה”
הפועל “בריאה” הוא מונח השמור לאלוקים.
“אל תעשה”
הפועל “fiili” משמש גם בהקשר של אנשים.
אולם, יהא הניסוח אשר יהא, רק על ידי ייחוס לאנשים דברים שרק אלוהים יכול לעשות.
“עשה או יצר”
לא יהיה זה ראוי להשתמש בביטויים אלה.
האדם לוקח חומרים מן העולם ובונה יצירה חדשה. אף על פי ש…
“היצירה שלי”
אף על פי כן, הבעלות הזו אינה יכולה לחרוג מגבולות המטפורה. יצירת מופת נוספת נוספה לגלריית היקום, והאמן האמיתי שלה הוא שוב אללה.
האדמה מניבה צמחים, העץ מניב פירות, והדבורה מניבה דבש.
לא יכול ליצור
לא קשה להבין.
כי אלו יצורים חסרי דעת, חסרי הכרה וחסרי רצון. האדם לעומת זאת, הוא יצור בעל יכולות עילאיות. לא תמיד אפשר לזכור את אלוהים על ידי התבוננות ביצירות שנוצרו בידי אדם בעל הכרה.
המעלות שבו מסתירות את פגמיו מעינינו.
אולם, בהתבוננות מעמיקה, אנו מבינים כי האדם עצמו הוא כלי. שהרי האדם, בעת יצירת יצירתו במסגרת סדר מסוים, אינו יוצר דבר מן האין, אלא מסדר את הקיים. ובעשותו זאת, הוא משתמש בכלי היכולת והרגשות שהוענקו לו. האל הוא המעניק את השכל, הלב, הזיכרון, העיניים, האוזניים והידיים.
בנחלתו, עובדים עם הכלים שנתן והחומרים שיצר.
אמן
, אינו יכול להיות הבעלים החוקי של היצירה.
לכן, כל השבחים וההערכות הנובעים מיופיו של היצירה שייכים לבורא.
תפקיד האמן
“לְהִתְפַּלֵל”
העיקר הוא האם הוא משתמש ברצונו לטובה או לרעה. ניתן לומר כי אלוהים, שיוצר את הפרי באמצעות העץ, יוצר גם את יצירות האמנות האנושיות באמצעות ידי האדם. ההבדל טמון בשאלה האם הרצון מעורב. לכן, מכיוון שהאדם ניחן בתבונה וברצון,
“אני יצרתי את היצירה שלי.”
אי אפשר, אולם,
“היצירה הזו נוצרה על ידי.”
כך אפשר לחשוב. אך יש להכיר באמן האמיתי.
“היצירה הזאת היא שלי.”
אין בכך שום פסול, כמובן.
תפקידו,
השבח לאל אשר העניק לנו שכל מבין ורצון חפץ.
הוראות אלה, החלות על יצירות אמנות, תקפות גם לגבי יצירות טכנולוגיות.
כפי שהוא האמן האמיתי של שיר, ציור, פסל או יצירה מוזיקלית, כך הוא גם האומן האמיתי של שולחן, שטיח, מחשב או מכונה. כל המכשירים הטכנולוגיים נוצרים בידי אדם, אך בבריאתו של האל.
בדומה לאמן, גם הטכנאי משתמש בחומרים שקיימים בעולם.
כל חוקי המדע קיימים ביקום. עבודתם של המדענים מסתכמת בגילוי חוקים אלו ויישומם בחיים. כל המדעים התפתחו מתוך לימוד ספר היקום וקביעת העקרונות שבו.
אנשי המדע והטכנולוגיה, בדומה לאמנים, משתמשים ביכולות שהעניק להם אלוהים בעת שהם מבינים את היקום ויוצרים כלים ומכונות שונות.
“אני גיליתי את החוק הזה, אני בניתי את המכונה הזאת.”
העובדה שהם אומרים זאת, אינה מחייבת שהם יהיו מחוקקים או יוצרים.
“עשיתי, פעלתי, מצאתי”
העושה האמיתי של הפעולות שלהם הוא מישהו אחר.
כשאנחנו אומרים את הדברים האלה, אנחנו כמובן לא מכחישים את רצון האדם. כן, לאדם יש רצון חופשי, והוא משתמש ביכולת הזו כרצונו. אבל מי נתן לו את הרצון החופשי הזה? הלא זה אלוקים? איך אפשר שלא נחשוב על כך תמיד?
“שלי”
אפילו גופנו, שאנו מחשיבים אותו כשלנו, אינו באמת בבעלותנו. הלב שלנו פועם, הדם שלנו מתנקה, התאים שלנו מתחדשים, מיליארדי תהליכים מתרחשים בגופנו, אך רובם אינם ידועים לנו כלל. כמה אנשים יודעים היכן ממוקמים איבריהם, מה תפקידם וכיצד הם פועלים? שיערנו נושר, פנינו מתקמטים, גבנו מתכופף, שינינו נופלות, ובסופו של דבר, החיים שאנו כל כך יקרים להם נלקחים מאיתנו; אך אנו, מלבד להיות צופים במתרחש, איננו יכולים לעשות דבר.
“אני, אני”
אנחנו כל הזמן אומרים “שלי”, אבל אנחנו לא הבעלים האמיתיים של הכלים החומריים או הרוחניים שדבוקים לאותו “אני”. לא יצרנו אף אחד מהם, לא קנינו אותם מאף אחד, ולא מצאנו אותם במקרה בדרכים. הבורא ברא אותם,
“העצמיות שלנו”
נתן לו ביד,
“אתה חופשי להשתמש בזה כרצונך, אבל זכור, תצטרך לתת דין וחשבון על כל מה שתעשה.”
אמר.
האדם שאינו הבעלים האמיתי של עצמיותו ורגשותיו,
כיצד יתכן שיהיה הבעלים האמיתי של יצירות שנוצרו בידיו? כיצד יתכן שיתגאה בברכות שניתנו לו,
“אני עשיתי הכל, אני הרווחתי הכל, אני מצאתי הכל”
האם בכך הוא שוכח את אלוהיו?
כלומר, אלוהים, אשר ברא יצירות מופלאות רבות באמצעות דוממים, צמחים ובעלי חיים, בורא גם יצירות באמצעות בני אדם. כי הוא,
“היודע כל מלאכה”
הוא.
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
