אחינו היקר,
סورة יוסף, פסוק 100:
“הוא הושיב את אביו ואת אמו על כסאו, וכולם השתחוו לפניו; ויאמר יוסף:
“אבי! הנה התגשם חלומי שחלמתי קודם לכן; אדוני הגשים אותו. אכן, אדוני חנן אותי: הוציא אותי מן הכלא, ואחרי ששטן הפריד ביני לבין אחי, הביא אתכם מן המדבר. אכן, אדוני חנון מאוד למי שירצה. אכן, הוא יודע הכול, חכם.”
”
פירוש הפסוק:
כאשר נכנסו לעיר והגיעו אל יוסף, הושב יוסף את הוריו על כסאו. באותו רגע, יחד עם הוריו, השתחוו לו אחד עשר אחיו. כשראה יוסף את המצב הזה,
“אבא! הנה זהו פירוש החלום שחלמתי קודם. ה’ הגשים אותו.”
אמר.
הפרשנים פירשו את השתחוותם של אמו, אביו ואחיו של יוסף בשתי דרכים:
א)
הם השתחוו ארצה כמחווה של כבוד ליעקב.
הפסוק הרביעי תומך במשמעות זו.
“פעם אחת אמר יוסף לאביו:
אבא! (בחלום) ראיתי את השמש, הירח ואחד עשר כוכבים; ראיתי אותם משתחווים לי.
”
(יוסף, 12/4)
ב)
הם נפלו על פניהם בתפילה להודות לאל על כך שזכו להתאחד עם יוסף.
בפירוש של פסוק 4
“ראיתי אותם משתחווים לי.”
המשפט שתרגמנו הוא:
“ראיתי אותם משתחווים לי.”
אפשר גם לתרגם זאת בצורה כזו. במקרה זה, הפסוק תומך במשמעות השנייה.
יוסף, עליו השלום, הראה שוב דוגמה של אדיבות וענווה, והודה לאל על השפע וההדר שניתנו לו, באומרו שהם חסד מאת האל. הוא לא חשב לנקום באחיו בתקופה שבה היו זקוקים לו, ואף לא אמר מילה אחת שתזכיר להם את מעשיהם.
הוא טען שהשטן הפריד בינו לבין אחיו.
עם זאת, הוא ציין גם כי אירועים אלה התרחשו כתוצאה מהשגחה אלוהית וחוכמה.
(ראה: פירוש דיאנט, דרך הקוראן: III/237-238.)
“הוא העלה את אביו ואמו על כס המלוכה, והם ישבו עליו, וכולם השתחוו לו.”
בנוגע לביטוי, קיימות דעות שונות לגבי זהותם של אלו שהשתחוו בפני יוסף, ומהות ההשתחוות.
לפי הפירוש המקובל ביותר, אלו שהשתחוו בפני יוסף היו אמו, אביו וכל אחיו.
לפי דעה אחרת, אלו שהשתחוו ליעקב היו רק אחיו. אולם חלומו של יוסף סותר את הדעה השנייה, שכן בחלום נאמר לו כי הוריו ואחיו ישתחוו לו. לפי הכתוב, ההשתחוות נעשתה כרגיל, בהנחת המצח על הארץ. השתחוות כזו הייתה מותרת באותה תקופה, על פי שריעתו של יעקב. כפי שקיימים היום מנהגים כגון קימה, לחיצת יד, נשיקת יד, וכיבוד אדם, כך גם ההשתחוות שימשה כתחליף לברכה ולנשיקת יד.
קאטדה אמר כי באותה תקופה, השתחוות זו הייתה בבחינת הצדעה לשליטים.
השם יתברך, אשר הוא ברכתם של יושבי גן עדן, השלום.
הוא העניק זאת רק לאומת מוחמד.
יש אומרים שההשתחוות הייתה בצורת סימון עם הראש, ואחרים אמרו שזו הייתה השתחוות הדומה לרכיעה, שנעשתה מבלי שהמצח יגע באדמה. לדעת אחדים, ההשתחוות כאן מתייחסת לצניעות.
לפי פרשנות המיוחסת לאבן עבאס, הם השתחוו לאללה לכבודו של יוסף. הם עשו זאת כהכרת תודה על הברכות שהעניק להם אללה.
ה’ יתברך, מסיבה של חכמה, יכול היה לצוות את יעקב להשתחוות. יוסף, שידע את הצו הזה, לא יכול היה לעשות דבר מלבד לשתוק ולהיכנע לצו. אכן, יוסף…
“אבא שלי!”
דבריו מצביעים על כך. כאילו רצה יוסף לומר:
“אבי! לא יאה לאיש כמותך, אשר הגיע למעמד כה נשגב בתורה, בדת ובנבואה, להשתחוות לבנו. אולם, זוהי פקודה, והיא מאת ה’. וזוהי גם חובה, וה’ הטיל אותה עליך.”
בין כל האפשרויות הללו, היפה ביותר היא שאללה, מתוך חכמה שאיש מלבד אללה אינו יודע, ציווה את יעקב להשתחוות לבנו יוסף. כפי שמשתמע מן ההקשר של הפסוקים, השתחוות זו נעשתה הן על ידי יעקב, הן על ידי אשתו והן על ידי כל ילדיו.
ההשתחוות הזו אינה “השתחוות של עבודת אלילים”, אלא היא סוג של ברכה.
(עלי ארסלאן, פירוש הקוראן הגדול, הוצאת ארסלאן: 8/465-468.)
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
