מהו שיעור הניסאב בזכאת?

אז כמה רכוש צריך שיהיה לאדם כדי שיהיה חייב בזכאת?

תשובה

אחינו היקר,

הדבר משתנה בהתאם לסוג הרכוש שניתן כזכאת ולזמן. מי שיש לו רכוש בשווי נסאב (המינימום הנדרש) מעבר לצרכיו וחובותיו, יכול לחשב את שוויו בזהב ולתת את הזכאת בהתאם.

זה אומר 2 גרם זהב על כל 80 גרם.

ניתן על ידי מתן.

כדי שיהיה אדם חייב בזכאת, עליו להיות חופשי, בגיר, מוסלמי, ובעל נכסים בשווי נסאב (מינימום) שחלפה עליהם שנה, מעבר לחובותיו ולצרכיו הבסיסיים. שיעורי הנסאב משתנים בהתאם לסוג הכסף והנכסים החייבים בזכאת.

הנכסים שעליהם חלה חובת זכאת מחולקים לחמש קטגוריות.

מזומנים; זהב, כסף ומטבעות נכנסים לקטגוריה זו. מכרות ואוצרות; סחורות; מוצרים חקלאיים ופירות; לפי רוב הדעות, חיות משק; ולפי דעת המאליכים, גם חיות שרועות במרעה יותר ממחצית השנה.

השיעורים המינימליים של נכסים אלו, אשר מחייבים את האדם בתשלום זכאת, הם כדלקמן:

א. מזומנים:


זהב, כסף ומזומן.

השיעור של הזהב הוא עשרים משקלים או עשרים דינרים של זהב. הדינר הוא מטבע (מטבע מדרב) של משקל, ועל פי המידה ההלכתית הוא כ-4 גרם, ועל פי המידה המקובלת הוא 4.8 גרם זהב. השיעור של הכסף הוא 200 דירהם כסף; על פי מידת הדירהם ההלכתית, זהו כסף במשקל 560 גרם, ועל פי המידה המקובלת, 640 גרם. העובדה שהזהב או הכסף נמצאים בצורת כסף, תכשיטים, כלי בית וכדומה, אינה משפיעה על חובת הזכאת. גם שיעור הכסף הנייר או המתכתי מחושב לפי הזהב, שכן הזהב הוא העיקר בעסקאות. אכן, בתקופת הנביא (ע”ה) ובקרב אנשי מכה, הזהב היה יסוד הכסף. גם בשיעור הדיאט נלקח הזהב כמידה. העוסקים בהחלפת כספים, בכל עיר, מבצעים עסקאות לפי מחירי הזהב, בהתאם למטבע המקומי. במילים אחרות, בעת קביעת כוח הקנייה של סוגי כסף שונים, תמיד לוקחים בחשבון את הזהב.

(אבן אל-הומאם, פתח אל-קדיר, א, 519-525; אבן עאבדין, רד אל-מוחתאר, ב, 36-38; אל-מיידאני, אל-לובאב, א, 148 ואילך; א-שיראזי, אל-מוהזב, א, 157 ואילך; אבן קודאמה, אל-מוג’ני, ג, 1-16; א-זוהיילי, אל-פיקה אל-אסלאמי ואדלתוה, ב, 759).

הראיות עליהן מבוססים שיעורי הנכסים הנדרשים:

מסופר מפי עלי בן אבו טאליב, כי שליח אללה (עליו השלום) אמר:

“אם יש לך מאתיים דירהם כסף ועברה עליהם שנה, עליך לשלם חמישה דירהם זכאת. אין זכאת על זהב עד שיגיע ל-20 דינרים. אם יש לך 20 דינרים זהב ועברה עליהם שנה, עליך לשלם חצי דינר זכאת.”


(א-שוקאני, ניל אל-אוטאר, ד, 138).

אבו סעיד אל-ח’ודרי מסר את החדית’ הבא:

“אין חובה לזכות על פחות מ-1 טון תמרים. אין חובה לזכות על פחות מ-200 דירהם כסף. אין חובה לזכות על פחות מחמש גמלים.”


(א-שוקאני, שם, כרך ד’, עמ’ 126, 138).

לפי רוב הפוסקים המוסלמים, כדי להשלים את הניסאב, מוסיפים זהב או כסף זה לזה. למשל, אם לאדם יש מאה דירהם כסף וחמישה מישקלים זהב השווים בערכם למאה דירהם כסף, עליו לשלם זכאת. הם נחשבים כמין אחד.

לפי השאפעיים

אף אחד מהם אינו יכול להיחשב כתוספת לאחר. אלו מינים נפרדים, כגון גמל ופרה. אולם, בימינו, לגבי צירוף מטבעות שונים לצורך חישוב הזכאת, הדעה הראשונה היא המתאימה יותר.

ב. שיעור הזכאת על מכרות ועל אוצרות:

המילה “מכרה” (מַדְעֵן) היא שם מקום הנגזר מהשורש “אדן” ומשמעותה במילון היא: מקום התיישבות קבוע. כמונח, היא כוללת כל דבר יקר ערך שנוצר באדמה או מתחתיה ומופק ממנה.

זהב, כסף, נחושת, ברזל, עופרת, סיד, גבס

כגון. מטמונים שהוטמנו באדמה על ידי כופרים.

“קנז”

כך נקרא.

ריקאז

הוא מונח הכולל בתוכו את המושגים “מכרה” ו”אוצר”.

(אבן אל-הומאם, פתח אל-קדיר, א, 537-543; אבן אל-אתיר, אל-נהאיה, ג, 82; אבן קודאמה, אל-מוג’ני, ג, 23)

מטמון בעל מאפיינים מוסלמיים,

“לוקאטה”

יהיה כפוף להוראות.

לפי המذهب החנפי,

אוצרות המורכבים ממתכות הניתכות באש חייבים בחמישית מן הזכאת. הנביא אמר:

“במכרות ובאוצרות (רכּאז) יש חובה של חומש (חמישית) כזכּאת.”


(אל-בוח’ארי, מוסאקאת, 3, זכאת, 66; אבו דאוד, לוקאטה, אימארה, 40, דיאת, 27; מוסלם, חודוד, 45, 46; א-תירמיזי, אחכאם, 38; מאליק, מואטה, זכאת, 9)

האסכולות השאפיעית, המאליכית והחנבלית מקבלות את ה”רכאז” רק במובן של אוצר, וטוענות כי מחצבים כגון זהב וכסף חייבים בזכאת של אחד מארבעים.

(אבן רושד, “בידאית אל-מג’תהד”, א’, 250; “אל-פיקה אל-אסלאמי ואדלתה”, ב’, 778 ואילך).

לפי ההלכה החנפית

במכרות ובאוצרות, ללא קשר לשיעור הניסאב, חמישית מכל מה שיוצא מן האדמה מוקדשת לצדקה, ומתחלקת לפי דיני השלל. הם מסתמכים על המשמעות הכללית של החדית’ים (מסורות) הנוגעות לריקאז (מכרות ואוצרות) בנוגע לאי-הצורך בחישוב הניסאב.

האימאם א-שאפעי, האימאם מאליק והאימאם אחמד אבן חנבל, לעומת זאת,

הם רואים את הניסאב (המינימום הנדרש) כחובה גם במכרות, ופוטרים ממעשר את החלק שאינו מגיע לשיעור הניסאב. כאן, הניסאב הוא שווי המכרה שיוצא, שצריך להיות שווה לשיעור הניסאב הכספי. הראיה עליהם הם נסמכים היא המשמעות הכללית של החדית’ים (מסורות) הנוגעות לניסאב של זהב וכסף.

(א-שוקאני, שם, IV, 126, 138; סייד סאביק, פיקה א-סונה, קהיר, ללא ציון שנת הוצאה, I, 316; אל-קרדאוי, פיקה א-זכאת, תרגום: אבראהים סרמיש, איסטנבול 1984, I, 453).


מלבד המאליכים

לפי שלוש אסכולות הלכתיות, מכרות עשויים להיות בבעלות פרטית. אולם, לפי האסכולה המאליכית, כל המכרות, מלבד אלו השייכים ל”אהל אל-כופר” (הכופרים) שהתחברו למדינה האסלאמית בדרך של שלום, שייכים למדינה, והכנסותיהם מוקדשות למטרות צדקה (זכאת).

(א-זוהיילי, שם, כרך ב’, עמ’ 778, 779).

ג. שיעור הסחורות הנסחרות:

הצורה היחידנית והרבים של המילה “ערוץ” (נחל).

הוא כולל כל סוג של סחורה למסחר, מלבד זהב, כסף, מטבעות מתכת ונייר.


סחורות, נכסי דלא ניידי, בעלי חיים, מוצרים חקלאיים, בגדים, בדים וכדומה, המוחזקים למטרות מסחר, לשם קנייה ומכירה.

ערוץ

כזה הוא.

כדי שסחורות אלו יחויבו בזכאת, מלבד תקופת ההחזקה, עליהן להגיע לערך השווה לשיעור הזהב או הכסף. בנוגע לערך, יילקחו בחשבון מחירי השוק המקובלים באותו מקום.

(אז-זיילאי, נסב א-ראיה, II, 375-378).

כיום, אם שווי הסחורה הנסחרת מגיע ל-20 מישקאל (96 גרם) זהב, ובכפוף לתנאים אחרים, האדם נחשב לבעל נכסים העולים על שיעור הניסאב, ועליו לשלם זכאת של אחד מארבעים. כסף איבד את כוח הקנייה הגדול שלו ביחס לזהב, ולכן איבד את תכונתו ככלי מדידה לקביעת שיעור הניסאב של סחורות. ניתן לשלם את הזכאת על סחורות מסחר במין הסחורה עצמה, או בשוויה הכספי.

(אל-כאסאני, שם, כרך ב’, עמוד 21; אבן קודאמה, אל-מוג’ני, כרך ג’, עמוד 31).

ד. שיעור המעשר על תוצרת חקלאית ופירות:

מוצרי חקלאות ופירות, בהתאם להשקיה במי גשמים או בהשקיה בתשלום.

הוא חייב במעשר של עשירית או חמישית.

. לצדקה הזאת

“מעשר”

שמו נקרא.

לפי אבו חניפה

במוצרים חקלאיים אין חובת זכאת. הם צומחים מן האדמה בעזרת עבודת האדם.

חיטה, שעורה, אורז, דוחן, אבטיח, חציל, קנה סוכר

כמו כן, על יבולים מאדמות עשׂר, בין אם מועטים ובין אם מרובים, חלה חובת זכּאת בשם עשׂר. הראיה לכך היא המשמעות הכללית של הפסוקים והחדית’ים העוסקים בנושא.

“תנו את חלקו (של העני) מן היבול בעת הקציר.”


(סורת אל-אנְעאם, 6/141);

“הוציאו ממה שהרווחתם וממה שהוצאנו לכם מן הארץ, מן הדברים המותרים והטהורים, למען אללה.”

(סורת אל-בקרה, 2:267).

החדית’ אומר:

“יש מעשר על מה שהאדמה מפיקה.”


(אז-זילעי, שם, כרך ב’, עמוד 384).

לפי אבו יוסף והאימאם מוחמד, שיעור המעשר על תוצרת חקלאית הוא טון אחד. אין חובה לשלם מעשר על דגנים שמשקלם אינו מגיע לטון (5 וסאק) ועל ירקות שאינם נשמרים בידי האנשים במשך שנה שלמה מבלי להתקלקל.

השָּׁאפִעִים, המָאלִכִים והחַנְבָּלִים

הם קבעו 5 וסאק כשיעור המינימום הנדרש לזכאת על תוצרת חקלאית. אולם, קיימות מחלוקות בין המז’הבים (האסכולות ההלכתיות) לגבי חישוב כמות הווסאק.

(אל-כאסאני, שם, כרך ב’, עמ’ 57-63; א-שיראזי, אל-מֻהַדַ’ב, כרך א’, עמ’ 156 ואילך; אבן קודאמה, שם, כרך ב’, עמ’ 690-695; אבן אל-הֻמַאם, פתח אל-קאדיר, כרך ב’, עמ’ 2 ואילך; א-זוהיילי, שם, כרך ב’, עמ’ 802 ואילך).

הראיה לשיעור זה היא מדברי הנביא מוחמד:

“אין חובה לשלם זכאת על פחות מחמישה וסקים (טון) של תמרים יבשים.”


(א-שוקאני, שם, ד’, 126, 138, 141)

הוא חדית’ (מסורת נבואית).

ה. שיעור הזכاة על בעלי חיים:


גמלים, בקר וצאן.

חייב בזכאת. בניגוד לאבו יוסף ולאימאם מוחמד, אבו חניפה

סוסים

גם הוא רואה את הזכאת כחובה. העיקרון שאין חובה לזכאת על סוסים אלא אם כן הם מוחזקים למסחר, שימש בסיס לפסק הלכה.

שיעור הזכאת על גמלים הוא חמישה.

החדית’ אומר:

“אין זכאת על פחות מחמישה גמלים.”


(א-שוקאני, שם, 126, 138).

בבעלות של חמישה גמלים יש לתת כבשה אחת כזכאת, בעשרה גמלים שתיים, ובחמישה עשר גמלים שלוש כבשים.

(אל-כאסאני, שם, כרך ב’, עמ’ 31 ואילך; אבן אל-הומאם, שם, כרך א’, עמ’ 494 ואילך; א-שיראזי, אל-מוהד’דב, כרך א’, עמ’ 145 ואילך).

שיעור הבהמות,

הדבר מוגדר בחדית’ הבא, אשר נמסר מפי מועאז בן ג’בל (נפטר 18/639):

“האדון מועאז אומר:

הנביא (עליו השלום) שלח אותי לתימן וציווה עלי לקחת זכאת מכל שלושים פרות – פרה בת שנתיים, נקבה או זכר; ומכל ארבעים פרות – פרה בת שלוש שנים, נקבה; ומכל פרה הרה – דינר זהב או בגד שווה ערך.


(תִּרְמִדִּי, חֻמֻס, 1966, II, 388; אִבְּן מַאגֶ’ה, סֻנַן, I, 577).

לפיכך, פחות משלושים ראשי בקר פטורים ממעשר.

השיעור המינימלי של צאן ובקר הוא ארבעים.

בפחות מזה אין זכאת. הראיה לכך היא הסיפור הבא שסיפר אנס (ר”ע) מכתבו של אבו בכר (ר”ע):

“בצאן ובבקר הרועים בשדה, חובה לזכות בצאן ובבקר מ-40 ועד 120 ראש, בצאן ובבקר מ-120 ועד 200 ראש, חובה לזכות בשני ראשים, ובצאן ובבקר מ-200 ועד 300 ראש, חובה לזכות בשלושה ראשים.” (תירמיזי, סונן, ב, 387; אבן מאג’ה, סונן, א, 574, 577).

אין מחלוקת על כך שחובה להפריש זכאת על סוסים המיועדים למסחר. אשר לסוסים שאינם מיועדים למסחר…

לפי אבו חניפה,

גם בבעלי חיים אלו חובה לזכות. הבעלים חופשיים; אם ירצו, יתנו דינר אחד לכל סוס; ואם ירצו, יקצבו את ערך הסוס, ויתנו חמישה דינרים לכל מאתיים דירהם, כפי שנוהגים בסחורות. בحديث נאמר:

“על כל סוס רועה (הרועה במרעה רוב ימות השנה) יש חובה של דינר אחד או עשרה דירהמים כזכאת.”


(אז-זילעי, נסב אל-ראיה, ב, 357 ואילך; אבן אל-הומאם, שם, א, 502).

מלבד דגנים ופירות, לא ניתן להוסיף מין אחד למין אחר כדי להשלים את הניסאב. בעלי החיים הם משלושה מינים: גמלים, בקר וצאן. לא ניתן להוסיף מין אחד למין אחר. גם פירות אינם ניתנים להוספה זה לזה. לא ניתן להוסיף תמרים יבשים לצימוקים, פיסטוקים או אגוזים. אולם, ניתן להשלים את הניסאב על ידי הוספת סחורות לסחורות אחרות, או כסף לסחורות, ולהפך.

(אבן קודאמה, שם, כרך ב’, עמוד 730).

(שאמיל י.א.)

בברכה ובתפילה…

שאלות על האסלאם