מהו עונש הקבר?

– אילו התנהגויות ומצבים גורמים לעונש הקבר?

– האם נתחיל לשאת את עונשם של חטאים מסוימים מיד לאחר כניסתנו לקבר, ורק אחר כך נתחיל להיחשב?

אחינו היקר,

כל אדם, בין אם יקבר באדמה, בין אם יטבע בים, בין אם יאכל על ידי חיה טורפת, או בין אם ישרף ויהפוך לאפר, יעבור בהכרח את חיי הקבר. כאשר האדם מת ומונח בקבר,

מכחיש

וְ

נְכִיר

שני מלאכים בשם X ו-Y באו אליו;

“מי הוא אדונך? מי הוא נביאך? מהי דתך?”

כך ישאלו. בעלי אמונה ומעשים טובים יענו נכונה על שאלות אלו. למתים כאלה יפתחו שערי גן עדן, וגן עדן יראה להם. אולם הכופרים או הצבועים לא יוכלו לענות נכונה על שאלות אלו. להם יפתחו שערי הגיהנום, וייסורי הגיהנום יראו להם. המאמינים יחיו בנעימים, ללא מצוקה ובשלווה, ואילו הכופרים והצבועים יסבלו ייסורים בקבר.

(ראה: א-זבידי, תג’ריד א-סאריח, תרגום: כאמיל מיראס, אנקרה 1985, IV/496 ואילך).

ישנם מספר פסוקים וחדִיתים המעידים על קיומם של עונש וגמול בקבר. בפסוק קדוש נאמר:

“פרעה ואנשיו יוכנסו לאש בבוקר ובערב. וביום הדין יאמר: הכניסו את משפחת פרעה אל האש העזה ביותר.”


(המאמין, 40/46)

כך נאמר. לפיכך, יש עונש גם לפני יום הדין, כלומר, גם בקבר. נביאנו (עליו השלום) אמר;

“אללה מעניק לאלו המאמינים יציבות תמידית במילה האיתנה שלו, הן בעולם הזה והן בעולם הבא.”

(אברהם, 14/17)

הסביר שהפסוק ירד בקשר לברכת הקבר.

(אל-בוח’ארי, תפסיר, סורה: 14).

בספרי החדית’ מוזכרים חדית’ים רבים העוסקים בייסורי הקבר. הנה כמה מהם:

הנביא מוחמד (ע”ה) עבר ליד בית קברות וראה ששני המתים בקברים סובלים עונש על דברים קטנים. אחד מהם היה נוהג להלשין בחייו, והשני לא נזהר מלהתלכלך בשתן. אז לקח הנביא (ע”ה) ענף ירוק, חצה אותו לשניים, ושתל כל חצי בקבר. כאשר שאלו אותו חבריו מדוע עשה זאת, ענה:

“כל עוד שני הענפים האלה לא יתייבשו, יש לקוות שייסוריהם של השניים יוקלו.”


(בוכארי, ג’נאיז, 82; מוסלם, אימאן, 34; אבו דאוד, טהארה, 26)

הם ציוו.

בحديث אחר אמר הנביא (עליו השלום):

“הקבר הוא גן מגן עדן או בור מבורות הגיהנום.”


(תִּרְמִזִי, יום הדין, 26).

בحديث אחר נאמר:

“כאשר המת מונח בקבר, מגיעים אליו שני מלאכים שחורים-כחולים, אחד נקרא מונקר והשני נקרא נקיר; הם אומרים למת: ‘מה דעתך על האיש הזה שנקרא מוחמד (ע”ה)?’ והוא עונה: ‘הוא עבד אללה ושליחו. אני מעיד שאין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא עבדו ושליחו.’ ואז אומרים המלאכים: ‘ידענו שתאמר כך.’ ואז הם מרחיבים את קברו בשבעים אמות. לאחר מכן, קברו של המת מואר ומאיר. ואז אומרים המלאכים למת: ‘שכב ונוח.’ והוא אומר: ‘לכו אל משפחתי וספרו להם.’ ואז אומרים לו המלאכים: ‘המשך לישון עד יום הדין, כמו אדם שנכנס לחדר הכלולות ומתעורר רק על ידי מי שהוא הכי אוהב.'”

“אם המת הוא צבוע, יאמרו המלאכים: ‘מה דעתך על אותו אדם שנקרא מוחמד (ע”ה)?’ והצבוע יענה: ‘שמעתי את האנשים מדברים על מוחמד, ודיברתי כמוהם. אינני יודע דבר אחר.’ יאמרו לו המלאכים: ‘ידענו שתאמר כך.’ ואז יקראו לאדמה: ‘הדק את האיש הזה ככל יכולתך.’ והאדמה תתחיל להדק אותו, עד שירגיש כאילו עצמותיו נדבקו זו לזו. והסבל הזה ימשך עד יום הדין…”


(תִּרְמִזִי, ג’נָאאִז 70).

בקוראן נאמר על חיי הקבר של השהידים (הקדושים):

“אל תחשבו את אלה שנהרגו בדרך אללה למתים. אדרבה, הם חיים, ומתפרנסים אצל אדונם.”


(סורת אל-עמראן, 3:169)

“אל תאמרו על אלה שנהרגו בדרך אללה שהם מתים, אלא הם חיים, אולם אתם אינכם מבינים.”


(סورة אל-בקרה, 2:154).

השאלה האם עונש הקבר מיועד לנשמה בלבד, לגוף בלבד, או לשניהם, היא נושא שנוי במחלוקת בקרב המלומדים. הדעה המועדפת היא שעונש זה מיועד הן לנשמה והן לגוף; אולם אין מידע רב על אופי העונש. קיימות גם מחלוקות לגבי מהות הנשמה. לפי דעה אחת, הנשמה היא גוף עדין (דק, שקוף, בעל יכולת חדירה). היא חודרת לגוף, בדומה לחדירת מים לעץ חי. ה’ קבע את המשך החיים כל עוד הנשמה שוכנת בגוף. כאשר הנשמה עוזבת את הגוף, המוות מסיים את החיים. לפי דעה אחרת, הנשמה היא לגוף כמו אור השמש. הסופים אימצו דעה זו. קבוצה השייכת לאהל א-סונה אמרה שהנשמה היא מהות החודרת לגוף, בדומה לחדירת מי ורדים לפרח.

(עלי אל-קארי, פיקה-י אכבר שרחי, תרגום: י. והבי יאבוז, איסטנבול 1979, עמ’ 259).

הפסוק אומר:

“אמור: הרוח היא עניין שרק אדוני יודע. הידע שניתן לכם בעניין זה מועט.”


(סورة אל-إסراء, 17:85).

לפי אבו חניפה, הנביאים, הילדים והשהידים אינם נשאלים שאלות בקבר. אולם אבו חניפה השאיר ללא מענה שאלות מסוימות הנוגעות לילדי הכופרים, כגון שאלתם בקבר, כניסתם לגן עדן וכדומה.

(עלי אל-קארי, שם, עמ’ 252-253).

בברכה ובתפילה…

שאלות על האסלאם