אחינו היקר,
“התכלית העליונה של היקום הזה היא עבודת האלוהות הכוללת של האנושות, כתגובה להתגלות אלוהותו.”
(ציטוטים, עמוד 264)
“לשם מה נברא האדם?”
אנו נתקלים לעתים קרובות בשאלה זו. העובדה שאנו שואלים שאלה כזו את עצמנו או את מישהו אחר היא חסד אלוהי גדול עבורנו.
כדלקמן:
כפי שהשמש אינה יכולה לשאול את השאלה הזו, כך גם כוכב אחר אינו יכול לשאול את השמש. כך גם דבורה אינה יכולה לשאול דבורה אחרת, או כבשה את חברתה. מכאן, האדם, המחפש את תשובת השאלה הזו, הוא יצור שניתנה לו חירות להשתמש בקיומו כרצונו, הוא נמצא בחיפוש, והוא נתון למבחן בעניין זה.
הדרך היחידה לעבור את המבחן הזה היא ללמוד את התשובה לשאלה ממי שברא אותנו.
האנשים שמגיעים לנקודה הזו, כאילו דופקים על דלת האמת. והם מקבלים תשובות בשפת הקוראן, בשפת הנביא.
“אני בראתי את השדים ואת בני האדם רק כדי שיעבדו אותי.”
(הַמְזָרִים, 51/56)
ב”נור קולליאט” על עבודת האל.
“מיומנות” / “כישרון” / “אומנות”
המשמעות מובנת. רוב חכמי הפרשנות מסכימים על משמעות זו. התפילות, הצומות ושאר עבודות הפולחן הן תוצאה של הכרת הטובה הזו. כלומר, האדם יבין שהחסד מחייב הכרת תודה, ואז ימלא את חובתו להודות ולשבח.
האדם יבין כי הנסים האלוהיים הממלאים את היקום הזה מחייבים הרהור והתפעלות, כדי שיוכל למלא את חובתו של שבח והלל.
האדם יגיע להכרה שעליו לנהוג בחמלה כלפי בני אדם אחרים, ואז יבחר בדרך של נתינת זכאת וצדקה.
כל אלה הם פירות האמונה והידע, כלומר, האמונה באלוהים וההכרה בו.
שיעור מתוך “האוסף של נור”:
“התכלית העליונה של היקום הזה היא עבודת האלוהות הכוללת של האנושות, כתגובה להתגלות אלוהותו.”
(הציטוטים, עמ’ 264)
אלוהות,
המשמעות היא חינוך, טיפוח. בכל העולמות, הפועל הזה מתגלה בצורה אחרת, ביופי אחר, בשלמות אחרת. וכאשר אנו קוראים את סורת אל-פאתחה בכל תפילה, אנו מצהירים על מודעותנו לחינוכים השונים הללו, בכך שאנו מודים לאדון העולמות.
גם את עולם האורות אלוקים מחנך, וגם את עולם העיניים. ואנו, בהתבונננו בכך שהשמש חונכה להאיר, ועינינו חונכו להפיק ממנה תועלת, עלינו להודות לאדוננו.
“התגלות האלוהות מול עבדות”
אנו נמלא את חובתנו.
כאשר אנו מתבוננים בהשתאות ובהכרת תודה על חסדי ה’ האינסופיים, בהתחשב בכך שהמזונות הוכנו באופן שניתן לאכלם, ושהפה, הלשון והקיבה שלנו נועדו ליהנות מהם, הרי שגם אז…
התייחסות לאלוהות מתוך עבדות.
כך נעשה.
בריאת היקום היא למען האדם, ובריאת האדם היא למען עבודת האל.
ישנן שתי מילים שמושכות את תשומת לבנו כאן;
מצוין
וְ
קומפלקס מבנים
המילים הללו. שתי המילים הללו מודיעות לנו על קיומם של יצורים אחרים המבצעים את המשימה הזו. אולם, לאדם יש את היכולת לבצע את חובת העבדות בדרגה נעלה וכוללת יותר מאשר אותם. היצורים עליהם אנו מדברים הם המלאכים והשדים.
מלאך, בעת הרהורו על פרי, מתבונן בתדהמה כיצד יסודות חסרי צורה וצבע של אתמול הפכו לישות יפהפייה היום, כיצד פירות רכים אלו צמחו מתוך עץ קשה. אך הוא אינו מסוגל להרהר בטעמו של הפרי, בויטמינים שבו, בקלוריות שבו. כי כישרונו אינו מאפשר זאת.
בנקודה זו, ניתנה לאדם יכולת שונה לחלוטין. הוא, בעזרת שכלו ודמיונו, יכול לחשוב לא רק על הדברים המוכנים, אלא גם על דברים רבים שאינו רואה באותו רגע, ואפילו על העבר והעתיד. כך, מחשבתו, רעיונותיו, הבנתו והשראתו מתרחבים. כאשר הוא אוכל פרי, הוא יכול לחשוב על כך שבאותו רגע ניזונים מיליון יצורים חיים, כמעט אינספור פרטים, ושהוא עצמו הוא פרט הנהנה מסעודה אלוהית זו, ובכך להרהר ב…
רזאק
הוא זוכה להזדמנות להרהר בשמו במובן הכולל.
אם ירצה, יוכל להרחיב את מחשבתו גם לעבר ולעתיד. בעזרת דמיונו, הוא יוכל להרהר יחד בכל הטובות ובכל מי שנהנה מהן, בכל הזמנים ובכל המקומות, ובכך להפוך את הרהורו לכולל יותר.
ניתן לומר דברים דומים לגבי התגלויותיהם של כל שמות האלוהים.
בכתבי נור,
“אִיָּאكَ נַעְבُדُ” – “רק לך אנו עובדים”.
במהלך הסבר הפסוק, מדוע בפסוק הקדוש
אני
אלא
אנחנו
יש לשים לב למה שנאמר, ומה שנאמר מתייחס לשלוש קהילות נפרדות. הראשונה היא כל המאמינים, השנייה היא כל האיברים, התאים, הרגשות וכו’ הממלאים את תפקידם בגופנו, כל אחד עם עבודת הקודש המיוחדת לו, והשלישית היא כל עולם היש.
זאת אומרת, האדם, בשם כל עולם היצורים
“אִיָּאكَ נַעְבُدُ”
הוא מסוגל לומר זאת. הנה, גם אם הוא מתפלל לבדו, הוא משתחרר מהבדידות, ומי שמגיש את עבודתם של שלוש הקהילות הללו לאלוהיו, כאילו ביצע עבודת אלוהים כוללת.
היות האדם פרי של היקום מביא לתוצאה דומה. אם נניח שכל חלקי העץ בעלי תודעה, הרי שהפרי יהיה התגלמות ההתבוננות המקיפה ביותר. מכיוון שהגרעין בתוך הפרי מסנן את כל העץ, הרי שפרי זה יחזיק ביכולת לייצג את כל עבודת העץ, את כל התבוננותו.
האנשים שביצעו את עבודת האלוהים המקיפה הזו במידה הגבוהה ביותר הם הנביאים, שהם הפירות המושלמים ביותר של עץ היקום, ובמיוחד הנביא מוחמד (עליו השלום).
“התכלית הנעלה והעבדות הכוללת”
קיים קשר הדוק בין המשמעויות שלהם לבין החדית’ הקדוש הבא:
“לולא אתה, לא הייתי בורא את השמים.”
***
בכתבי נור קוליאט קיימים דיונים רבים הנוגעים לחובות האדם. ברצוני להציג מספר נקודות כסיכום של אלה:
– להשתמש בתכונות הנפש, כגון ידע, רצון, ראייה ושמיעה, ככלי להכרת תכונותיו של האל, כמתנה אלוהית לנפש. להעריך כראוי את חלונות ההבנה הללו, הנפתחים מתוך הנפש להכרת התכונות האלוהיות.
–
להשתמש בכוח השכל בתחום החכמה, בכוח התאווה בתחום הצניעות, ובכוח הזעם בתחום האומץ.
– להקדיש את אהבתך רק לאל, ולאהוב את בריותיו בשמו, כהשתקפות לשמותיו, כהצבעה על שלמותו, וכעדות ליופיו.
– להיות מודע לכך ש”האדם נברא עם נטייה לכל סוגי העבודה הדתית”, ולשאוף להפיק את המרב מכל סוגי העבודה הדתית השונים.
– שניתן לו/לה
“הלב, הסוד, הנשמה, השכל, ואפילו הדמיון ושאר הכוחות, יפנו את פניהם אל חיי הנצח.”
כך שכל אחד מהם יהיה עסוק בעבודת האלוהים המיוחדת לו.
– לפתוח את אחד מאוצרות רחמיו של אללה עם כל רגש, להפיק ממנו תועלת יפה ולהודות לו מקרב לב.
– להרהר בכוחו של אלוהים על ידי מדידת חולשתך, ברחמיו על ידי התבוננות בעוניך, ובשלמותו על ידי שקילת חסרונותיך. להכיר באלוהים כבעל שלמות, רחמים וכוח אינסופיים, ואילו את עצמך כבעל חולשה, עוני וחסרונות אינסופיים.
– להגיע אל השלווה האלוהית על ידי שמירה על הנשמה מן החטאים ועל הגוף מכל מיני טומאות וזוהמות.
– להציג את עצמו בפני המלאכים והיצורים הרוחניים, כדבר היפה ביותר שברא אלוהים, כדי שיוכלו להביט בו ולהתפעל ממנו.
האדם נברא למטרות נעלות כאלה. אולם, לצערנו, אנשים רבים שכחו את עצמם והתעלמו ממטרות אלו, ומתאמצים רק לחיות את חייהם בעולם הזה בנוחות. למרות שיש לו את היכולת לייצג את עבודת האלוהים של כל היקום, הוא הופך את השגת חסד קבוצה קטנה של אנשים סביבו ואת רצונם בו למטרת חייו.
לאחר זמן מה, גם הוא וגם אותם אנשים עוזבים את העולם, וכל המטרות הללו כאילו נקברות ונעלמות באדמה יחד עם גופו.
האם אלוהים זקוק לעבודתנו?
האל יתברך, שאינו זקוק לדבר, וכל דבר זקוק לו, אינו זקוק כלל וכלל לעבודתם של עבדים חלשים כמונו.
הוא אינו זקוק לשום דבר מאיתנו. כי היקום וכל אשר בו, כל מה שיש, שייך לו, הוא רכושו.
כעבדים חלשים וחסרי אונים, אנו נזקקים ועניים. צרכינו נמשכים לנצח; אנו רוצים פרח, אנו רוצים אביב, ואפילו את גן העדן הנצחי אנו חושקים. אפילו אם העולם כולו יהיה שלנו, לא נוכל לספק את כל רצונותינו ותאוותינו. במצב כזה, אנו מצליחים להשיג רק חלק קטן מצרכינו. המקום שבו מסופקים צרכינו הנמשכים לנצח, הוא גן העדן, מקום האושר הנצחי.
ניתן להסביר את העובדה שהאל הכל יכול אינו זקוק לעבודתנו, ואילו אנו אלה שבאמת זקוקים לו, באמצעות הדוגמה הבאה.
כשאנחנו חולים, אנחנו הולכים לרופא. הרופא, לאחר שמאבחן את מחלתנו, רושם מרשם. ואז הוא מתעקש שנשתמש בתרופות בשעות שנקבעו. כוונת הרופא היא שהמטופל שלו יבריא ויחלים בהקדם האפשרי. אבל האם נתנגד לכוונותיו הטובות של הרופא?
“דוקטור, האם יש לך איזשהו אינטרס בזה שאני אשתמש בתרופות האלה? האם יש לך איזושהי צורך שאתה ממליץ על התרופות המרות והלא נעימות האלה?”
הן יהיה זה צעד בלתי הולם, והן נשים את עצמנו במצב מגוחך.
כפי שמוצג בדוגמה זו, אנו חולים מבחינה רוחנית. אנו סובלים מן הפצעים שחטאים וספקות חורצים בלבנו ובנפשנו. הנה, אלוהינו העליון ציווה עלינו את העבודה (התפילה/הפולחן) כמרפא לפצעינו, כתרופה למכאובינו, כדי לטהר את רגשותינו ואת עדינות נפשנו מן החלודה של החטאים, להבריק אותם ולהאיר אותם, ולהשיג ריפוי מן המכאובים הרוחניים הללו. העניין ברור ובהיר כל כך, ובכל זאת, שוב קמים ואומרים…
“אלוהים, מה הצורך שלך בעבודתנו, מדוע אתה מתעקש כל כך שנבצע את עבודתך?”
מה שאנחנו אומרים, חסר שחר ומגוחך פי אלף ממה שהחולה אומר לרופא.
בנוסף, ניתן להסביר את ההיגיון שמאחורי הצהרת ה’ כי מי שאינו מקיים את חובת העבדות ונוטש את הפולחן, יסבול מצוקה רוחנית בעולם הזה וייסורים קשים בעולם הבא, באמצעות הדוגמה הבאה.
כאשר אדם הפוגע בחייו, ברכושו או בכבודו של העם נתפס ומועמד לדין, השופט גוזר עליו עונש בהתאם לפשעו, מרשיע אותו. איש אינו מרחם עליו, כי הוא ראוי לעונש.
“חבל”
לא אומר.
האל הכול יכול, בעל הצדק והכוח המוחלט, מעניש את האדם שפוגע בזכויות כל היצורים על ידי הזנחת עבודת האל, בייסורים רוחניים בעולם הזה ובעונש גיהינום בעולם הבא. זהו צדק ומשפט.
אכן, כל יצור חי ודומם משבח את בוראו בשפתו הייחודית, וממלא את תפקידו בשלמות. למשל, האדמה משמשת ככלי קיבול לכל זרע שמושלך לתוכה, ומסייעת לנביטתו. המים ממלאים את תפקידם בצורה מושלמת, מעניקים חיים לעולם. האש מבצעת את חלקה בשלמות, מבשלת את מזון האנשים, מחממת אותם ועוד תפקידים רבים.
הנה, מי שאינו מביט על היקום בעיניים של אמונה ואינו ממלא את חובותיו כעבד, אינו רואה את עבודתם של הבריות, מאשים אותם בהפקרות, ובסופו של דבר כופר בהם. מכיוון שהוא מכחיש את היותם יצורים שמונו על ידי אלוהים, הוא פוגע בזכויותיהם, עושה להם עוול. לכן, עונשו, שהיה אמור להיות אחד, גדל כפליים כמספר הבריות.
יתר על כן, האדם שאינו עובד את אלוהים גורם עוול גם לנפשו. ראשית כל, רוחו, גופו וכל איבריו של האדם הם אצלו כפיקדון. האדם לא שילם מחיר כלשהו על כל הטובות שקיבל, וגם אינו מסוגל לשלם.
למשל, באיזה כוח אנו מחזיקים בעינינו, ואם היינו צריכים לקנות אותן, האם היינו יכולים להעריך את ערכן ולשלם עבורן?
מאחר שאללה הוא הבעלים האמיתי של כל הברכות הללו, הוא לא הותיר אותן ללא תפקיד. במיוחד בעת התפילה, כל רגשותינו ותחושותינו מקבלים את חלקם.
הנה, מי שנוטש את עבודת האל, כאילו השבית את כל איבריו, רגשותיו וכישרונותיו. בכך הוא גורם לעצמו עוול ונעשה ראוי לעונש.
האדם, בין אם הוא עושה זאת ביודעין ובין אם לא, יסבול את עונשם של כל מעשי האכזריות והעוול שהוא מבצע בעולם הזה ובעולם הבא, ובכך הוא מטיל על עצמו ייסורים!
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
