–
השטן, בשיטתו המפתה, אומר: אלוהים ברא את האדם תחילה כמי שזקוק לאכול, ואז, בתואר “הנותן פרנסה”, העניק לו את מזונו. והוא מבקש שתודו לו על כך.
– אילו לא היה נזקק לאכול מלכתחילה, לא היה צורך להוציא את מה שאכל, ואילו היה מתפלל פעם אחת, טהרתו לא הייתה נפסדת עד מותו. אולם, מכיוון שהוא נאלץ לאכול, הוא נאלץ גם להוציא את מה שאכל, וטהרתו נפסדת תדיר.
הערה: כמובן, אללה, בהיותו השופט, התגלה כאן ודאי בחוכמה מסוימת. אך מהי אותה חוכמה?
אחינו היקר,
אנו נבחן נושא זה בשני שלבים:
בשלב הראשוני
העובדה שהאל רצה להציג את עצמו על ידי בריאת היקום,
בשלב השני
אז, ננסה להוכיח את העניין המוזכר בשאלה.
שלב ראשון:
אלוהים ברא את כל היצורים כדי שיהיו מראה להתגלויות שמותיו ותכונותיו, ויעידו עליו.
“הן יצרתי את השדים ואת בני האדם רק כדי שיכירו אותי ויעבדו אותי.”
(הזריאת, 51/56)
בפסוק הנ”ל, מוזכר במיוחד כי התפקיד הגדול ביותר של הג’ינים והאנשים, שתי הקהילות העיקריות העומדות למבחן, הוא
הכרה בשמותיו ובתאריו של אלוהים ועבודת אלוהים.
דווח.
התכלית העיקרית של אלוהים בבריאת היקום והאדם היא,
היה עליו להציג את עצמו בפניהם מכל הבחינות, לחבב את עצמו עליהם ולגרום להם לשרת אותו.
אנו יכולים לשמוע את האמת הזו מפי עבד אל-באדיע זמאן:
“הרי שמאחורי כל יצירה אמנותית וחוכמה, הוא מציג את כישרונו ואת שלמות אומנותו, ומתגלה ומחבב את עצמו באמצעות יצורים מרהיבים ואין ספור, ומעורר הכרת תודה והלל על ידי מתנותיו הטעימות והיקרות, ועל ידי חינוך והזנה כלליים רחומים ומגוננים, ואפילו מכין ארוחות ומשתאות אלוהיות, המענגות את הטעמים העדינים ביותר של הפה ומספקות כל סוג של תאבון, כדי לעורר עבודת אלוהים מתוך הכרת תודה, הערצה ויראה, ועל ידי שינוי העונות, חילופי הלילה והיום, ופעולותיו המפוארות והנשגבות, ופעילותו המפחידה והחוכמה, הוא מראה את אלוהותו, ומעורר אמונה, כניעה, ציות וסגידה לאלוהות זו, ועל ידי הגנה על הטובים ועל הטוב, והשמדת הרעים והרשעים, ועל ידי מכות שמימיות, הוא מראה את צדקתו ומשפטו, כאילו יש מישהו מאחורי הקלעים שרוצה להראות זאת.”
(ראה מכתבים, עמ’ 219-220)
“סוף סוף, יופי מושלם הוא שלמות, וסוף סוף, שלמות היא יופי.”
הרצון לראות ולהראות את עצמו, להתפאר;
זהו עיקרון יסודי ביותר. על בסיס עיקרון יסודי זה, האומן הנצחי של ספר היקום הגדול הזה, מתגלה ביקום הזה, בכל דף ודף שלו, בכל שורה ושורה, אפילו באותיותיו ובנקודותיו.
להציג את עצמו, להודיע על שלמותו, להראות את יופיו ולגרום לאחרים לאהוב אותו.
הוא מציג ומחבב את יופיו המושלם ואת שלמות יופיו של כל יצור, מן הפשוט ביותר ועד המורכב ביותר, בשפות רבות.”
“הנה, הו אדם רשלן!”
השופט, השליט, החכם, בעל הכבוד והתפארת.
אף על פי שהוא רוצה להציג את עצמו בפניך ולהחדיר את אהבתו אליך בצורה כה מופרזת ומרהיבה באמצעות כל יצוריו,
אתה מתנגד להיכרות שלו/שלה.
אם לא תכיר באמונה
ומנגד, כדי לגרום לו לאהוב אותה.
אם לא תגרום לו לאהוב אותך באמצעות עבודת האלילים שלך
דע עד כמה מדובר בבורות חצופה ומופרזת, בנזק ובאובדן, התעורר!
(ראה: למ”אות, עמ’ 312)
הנה ההסברים הללו ב”שלב הראשון”:
“מטרתו העיקרית של אלוהים בבריאת היקום והאדם היא להכיר את עצמו להם, לגרום להם לאהוב אותו, להניע אותם לעבוד אותו, להודות לו, להלל אותו, לקדש אותו ולטהר אותו.”
הוא הופיע כשהשמש זורחת.
שלב שני:
כאן,
“מדוע ברא אלוהים את בני האדם כך שיהיו זקוקים לאכילה ולשתייה?”
אנו נחפש תשובה לשאלה הבאה:
כפי שהוכח בשלב הראשון, אלוהים ברא את היקום ואת האדם כדי להציג את עצמו/את שמותיו ותכונותיו הנעלות. לכן, בכל דבר,
הימצאותם של מרכיבים שיציגו את אלוהים וידגימו את התגלמויות שמותיו ותאריו כפי שהוא רוצה.
זה הכרחי. היקום ממלא את תפקידו כראוי, עם האסתטיקה האמנותית המופלאה שלו, עם המטרות שהוא משרת, ועם היבטים רבים המעידים על ידיעתו, חכמתו וגבורתו האינסופיות של אלוהים.
לפיכך, קיומו של האדם, מבנהו, גופו, טבעו, ועיצובו באופן שיאפשר לו למלא את תפקידו, הם תנאי הכרחי כדי שיוכל למלא את תפקידו כראוי.
הנה האדם, שנברא כשהוא זקוק לכל דבר.
-במצבו הנוכחי-
תפקיד המראה של נצחיותו של אלוהים, שאינו זקוק לדבר.
עושה זאת.
– האדם עם המחלה
אלוהים
א-שאפעי
שמו
כפי שלמד, גם עם רעבונו.
אלוהים
רחמן, רזאק
את שמותיהם
הוא למד. בפרנסה, נראית רחמתו האינסופית של אללה, נדיבותו (נדיבותו), חסדו, כמו גם התגלויות של ידעו האינסופי, כוחו, חוכמתו ועוד תכונות רבות אחרות.
– אם בני אדם לא היו חוטאים
אלוהים סלחן;
אילו לא היה חולה
מרפא;
אם זה לא היה בשידור חי,
מציל חיים;
אילו לא מת.
מְחַיֶה;
אילו לא היה נפטר.
השופט בצדק
לא ניתן היה לדעת את גורלו.
– יש לזכור כי,
אחדות האל, יחידותו.
הוא מן התארים הראויים ביותר להכרה.
ההכרה בכך שאללה הוא הבעלים הבלעדי של כל הברכות, הטובות, החסדים והמתנות, אפשרית רק על ידי ההכרה בחולשתם של כל היצורים, כולל האדם, ושל כל הסיבות.
לכן, אין שום כוח עצמאי באף יצור/איבר ביקום. כולם חסרי אונים לחלוטין.
הנה, האדם עני כמעט בכל דבר, וחסר אונים עד כדי כך שאינו יכול לברוא דבר.
בבורותו הוא מעיד על ידיעתו הנצחית של אלוהים, ובחולשתו הוא מעיד על כוחו המוחלט של אלוהים.
הוא עושה.
תמצית של אמת זו ניתן לקרוא ב”רסאלה-י נור”:
“אנו רואים בבירור: לכל הדברים, ובמיוחד ליצורים החיים, יש צרכים רבים ומגוונים. הצרכים והדרישות הללו מסופקים להם בזמן המתאים והראוי, ממקורות בלתי צפויים, בלתי ידועים ובלתי נגישים.”
“אולם, אפילו לצורך הקטן ביותר מבין אותם צרכים בלתי מוגבלים, אין כוחם של הנזקקים מגיע, ואין ידם משגת. התבונן בעצמך: כמה דברים אתה צריך, שאינך יכול להשיג אותם, הן מבחינת חושיך הגלויים והן מבחינת חושיך הפנימיים, וכן את כל צרכיהם. השווה את עצמך לכל יצור חי. הנה, כל אחד מהם, בנפרד, מעיד על קיומו של האל הכרחי ומצביע על אחדותו, וכמו שקרני השמש מראות את השמש, כך גם המכלול כולו, במצב זה ובאופן זה,…”
מאחורי מסך הנסתר, הוא מראה לאדם את קיומו ההכרחי, את אחדותו, ואת תאריו הנעלים: הנדיב, הרחום, המחנך, והמנהל.
“עתה, הוי כופר בור ומושחת רשלן!”
באיזה אופן תוכל להסביר את הפעילות החכמה, המבחינה והרחמנית הזו?
האם תוכל להסביר זאת באמצעות טבע חירש, כוח עיוור, מקרה אטום או סיבות דוממות חסרות אונים?”
(ראה: נאומים, עמ’ 554-655)
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
