1. מלבד המذهب החנפי, בשאר המז’הבים, אב רשאי לכפות נישואין על בתו. אז מדוע האיסלאם אינו מעריך את האישה, אינו מגן על זכויותיה ואינו נותן לה זכות בחירה? מדוע מתרחשות נישואין בכפייה?
– מובא חדית’ מאנסאר, מפי בתו של הידאמה, הנסא. ישנם הטוענים, על פי חדית’ זה, כי האב אינו רשאי להשיא את בתו ללא הסכמתה. אני שייך למذهب השאפעי… האם לא ידע האימאם שאפעי על החדית’ הזה? האימאם שאפעי, מאליק, חנבל, אומרים כי האב רשאי להשיא את בתו בכפייה. ישנה הסכמה רחבה בקרב חכמי ההלכה המוסלמים כי האב רשאי להשיא את בתו הקטנה והבתולה ללא הסכמתה. (אבו זהרה, אל-אח’וואל, עמ’ 114) על פי המשפט החנבלי, אם האב רוצה להשיא את בתו הקטנה והבתולה למישהו שמתאים לה, הנישואין תקפים גם אם הבת אינה מסכימה. (אבן קודאמה, אל-מוג’ני, VII, 379)
– אז מה, עכשיו לאימאם אחמד לא היה מושג על החדית’ הזה? לפי אימאם מאליק, אימאם שאפעי ואישק, אב יכול לכפות נישואין על בתו שהגיעה לבגרות. הרי כל ארבעת המד’הבים הם אהל א-סונה, לא? שלושה מד’הבים טוענים שניתן לכפות נישואין על נערה. והמד’הב שלי הוא שאפעי. למה שאפעי קובע ככה? למה האיסלאם לא נותן זכויות לאישה, אלא כופה עליה?
2. שאלה נוספת שלי היא:
לנביא (ע”ה) הייתה שפחה שפעם בפעם היה מתייחד איתה. הגבירות עאישה וחפסה (כדי למנוע את מגעו עם השפחה) לא הניחו לו. בסופו של דבר, הנביא (ע”ה) אסר את השפחה על עצמו. אז ירדה סורת אל-תחريم, שמתחילה במילים: “הו נביא, מדוע אתה אוסר על עצמך את מה שהתיר לך אללה, בבקשך את רצון נשותיך?…” המספר: אנס. המקור: נסאי, אשראת אל-ניסא, 4, (7, 71).
– האם חדית’ זה אמין? האם תוכלו לציין את המקור? ואם הוא אמין, כיצד עלינו להבינו?
אחינו היקר,
כך פירשו המלומדים הללו את הפסוקים והחדית’ים, וכך פסקו.
“מדוע נשים מתקשות באיסלאם…”
זה לא נכון.
זה נכון; אנו משאירים את הפסיקה (ההלכה) שקובעת כי נישואים בכפייה (כאשר הכלה אינה רוצה) הם תקפים, לבעלי הפסיקה.
“לפי דעתו של מלומד זה, לפי דעתו של מלומד אחר…”
זאת אומרת. כי
הפסיקות של אותם חכמים הן אסלאמיות, וכך גם הפסיקות של אלה שהגיעו למסקנות שונות.
כמו כן, נדרש נימוק שהנישואין האלה הם לטובת הנערה. והכי חשוב, לקטינים שנישאו ללא רשותם יש את הזכות לבטל את הנישואין כשיגיעו לבגרות.
(חִיָּאר אָל-בֻּלוּג’).
לגבי שאלתך השנייה:
כאשר בוחנים בנפרד את התיאורים הקשורים לאירועים המוזכרים במקורות הפרשנות והחדית’ כסיבה להורדת פסוקים 1-5 של סורת א-תח’רים, נראה כי פרשנות המבוססת על לשון הפסוקים, כפי שציין א-טברי, היא מדויקת יותר, אף על פי שהיא שופכת אור על הנושא.
לפיכך, המשמעות העולה מן הפסוק הראשון היא כדלקמן:
הנביא (עליו השלום) אסר על עצמו דבר שהיה מותר בעיקרון; אולם, אללה ה’ הודיע לו כי אין זה ראוי שיגביל את עצמו מסיבה זו או בגלל נשותיו, ובפסוק השני נאמר כי גם אם נשבע על כך, עליו לבטל את השבועה, שאינה ראויה להמשך, ולכפר עליה בדרך שריעית.
(ראה: סورة אל-מאאידה 5/89)
נושא האיסור
האיסור יכול להיות איסור להתקרב לפילגש, איסור לאכול או לשתות דבר מסוים, או כל דבר אחר. לא ברור אם הנביא (ע”ה) נשבע בעת קבלת החלטה זו, אולם ישנן מספר מסורות המעידות על כך שנשבע.
המוזכרים לעיל
“אֶל”
המילה, לפי פרשנותם של חלק מהחכמים, מתייחסת למשמעותה בפסוק 226 של סורת אל-בקרה.
“שבועת הינזרות ממין מבת הזוג לתקופה מסוימת”
כמו כן, יש הסוברים כי
שבועה מוחלטת
כפי שהוסכם.
לא ידוע בוודאות אם הנביא מוחמד (עליו השלום) שילם את כפרת השבועה לאחר התגלות פסוקים אלו; גם המסורות על תשלום הכפרה שונות זו מזו.
(כגון כפרת שבועה שהיא חובה דתית, או צדקה שנתן מתוך זהירות, או ביטוי של הכרת תודה)
הוערך.
אף שישנם הבדלים בסיפורים אודות הנשים המוזכרות בפסוק 3, מקובל בדרך כלל שהאישה שסודר לה סוד היא חפצה, והאישה שגילתה את הסוד היא עאישה; ולכן, שתי הנשים אליהן מופנה הפסוק 4 הן אלו.
(ראה תברי, אלמלילי, דרווזה, פירוש הפסוקים הרלוונטיים)
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
