– ישנם יצורים חיים שמתרבים באופן תעשייתי. לדוגמה, חוות עופות ודגים, גידול ארנבות, גידול דבורים, גידול תולעי משי וכו’.
– כיצד ועל פי מה יחושב שיעור הזכاة בגידול בעלי חיים תעשייתי מסוג זה?
אחינו היקר,
דבש,
הוא חייב במעשר, כמו מוצרים חקלאיים. לפיכך, מי שמייצר דבש, אחרי ניכוי הוצאותיו, חייב במעשר על כל כמות הדבש שנותרה.
מעשר בשיעור 1/10
יש לתת. אם לא יופחתו ההוצאות, יש לתת זכאת בשיעור של אחד חלקי עשרים. מוצרים שניתן עליהם עשר, כל עוד לא הומרו לכסף על ידי היצרן, אינם חייבים שוב בעשר, לא משנה כמה זמן הם נשארים בצורתם המקורית.
(אבן עאבדין, רד אל-מוחתאר, 3/186-187, 228)
אולם
אדם שקונה ומוכר דבש
אולם, מכיוון שהדבש שברשותו נחשב לסחורה, הרי שדינו כסחורה, ואם הדבש שברשותו, יחד עם סחורות אחרות, מגיע לשיעור החיוב (ניסאב), ועברה עליו שנה עברית, עליו לתת מעשר בשיעור של אחד מארבעים.
חוות לגידול עופות ודגים, גידול ארנבות, גידול טוואי המשי
במקרים כאלה, בעלי החיים הללו נחשבים לסחורה, ולכן חלה עליהם חובת זכאת (צדקה) כחלק מקטגוריית הסחורות.
סחורות שנקנות ונמכרות למטרת רווח.
“טובין למסחר”
האדם המחזיק בסחורה בשווי 80.18 גרם זהב, חייב לתת צדקה בשיעור של 2.5% (אחד מארבעים) אם עברה שנה מאז שהגיע ערך סחורתו לשיעור הנדרש.
זַכָּאת
בין היתר, הפיצוי ניתן מנכס שקיים בפועל או שדינו כקיים, וחלפה עליו שנה.
העליות העתידיות שעלולות להתרחש אינן נלקחות בחשבון בעת חישוב הזכאת.
אותו עיקרון חל גם על סחורות.
לפיכך, בעת חישוב זכאת על סחורה, יש להתייחס אליה כאילו היא נמכרה, מבלי להתחשב ברווח שיתקבל ממכירתה.
(ממנו עצמו)
כאשר מדובר בתשלום זכאת (צדקה), ערך הנכס ביום התשלום נלקח בחשבון, וארבעים אחוזים ממנו ניתנים כזכאת.
לסיכום,
בעלי חיים אלה, אשר מוחזקים במטרה להפיק מהם מזון או מוצרים מן החי אחרים.
אם הם הופכים לסחורה, יש לשלם עליהם זכאת בשיעור של אחד חלקי ארבעים (2.5%) מערכם.
אבל לא החיות עצמן, אלא
רק אם המוצרים מוצעים למכירה,
נראה כי קיימות שתי דעות עיקריות בנושא זה:
1.
לפי החוקרים המקבלים את העיקרון שעל הכנסות (פירות) של נכסים שאינם חייבים בזכאת יש לשלם זכאת בשיעור של 10% או 5%, יש לשלם זכאת בשיעור של 10% על ההכנסות המתקבלות מבעלי חיים אלו, לאחר ניכוי ההוצאות. במקרה זה, אין צורך בנִסָב (מינימום) ואין צורך בהתיישנות (התקופה שבה הנכס חייב בזכאת).
2.
לפי דעה אחרת, רק התוצר (ההכנסה) של בעלי חיים אלו חייב בזכאת על פי עקרון סחורות המסחר, ושיעור הזכאת הוא אחד מארבעים.
מוסלמי רשאי לבחור באחת משתי הדעות הללו, והבחירה שלנו היא
טובין למסחר
ההנחה היא שיהיה נכון יותר להתייחס אליו כאל.
למידע נוסף, ראה:
– מוחמד סולימאן אל-אשקר ואחרים, מחקרים הלכתיים בנושאים עכשוויים של זכאת, עמאן 1998, 2/906-907.
– אמרוּללה דומלו, זכאת סחורות המסחר, איסטנבול 2012, עמ’ 84.
– אברהים פאצ’אג’י, נכסים החייבים בזכאת בהתאם לתנאים הכלכליים של ימינו (שיעור הזכאת ושיעור המינימום), אנקרה 2015, עמ’ 172-174.
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
