אחינו היקר,
“אני אטפל בפצע, אלוהים ירפא אותו.” (ד”ר אמברואז פארה)
במהלך חיי היומיום אנו נתקלים במכשולים, נפצעים, נחתכים, נדקרים, עוברים ניתוחים או נשרפים. לכל אלה תוצאה אחת:
פצע.
הוא מדמם, כואב, מתנפח, מודלק לזמן מה, ואז מחלים.
– הפצע יחלים, אבל איך?
– מדוע התהליכים הפיזיולוגיים, הביוכימיים וההיסטולוגיים המתרחשים בפצע אינם מתרחשים גם במקום בריא בגופנו?
– אילו צפנים מפענח הכלי הפוגע באיבר הפגוע, אילו דלתות הוא פותח, שמתרחשים שינויים כה סדירים וכה עצומים?
– כיצד מקודדים מיליארדי התאים בגופנו באופן כזה שגם קצה אצבעות רגלינו וגם ראשנו מגיבים באותו אופן לפציעה?
אנו מביעים את תדהמתנו מול היכולות הרבות של שעון יד, מעריכים את היכולת להכניס כל כך הרבה פונקציות לתוך קופסה קטנה כל כך, ומביעים את התפעלותנו מהטכנולוגיה. אך מה נאמר על כוחו וגדולתו של מי ששם אלפי פונקציות בתוך תא שקוטרו כחלק ממאה של מילימטר?! האם יש מילים שיוכלו לתאר את התפעלותנו והשתאותנו?!
כאשר שלמות הרקמה נפגעת, בין אם בתאונה ובין אם על ידי סכין המנתח, כלומר מתרחשת פציעה, מתחילים שרשרת של שינויים דרמטיים. תחילה, קוטרם של כלי הדם הקטנים ושל כלי הדם הגדולים יותר מצטמצם באופן זמני. כך מצטמצם אובדן הדם למינימום. לאחר מכן, כלי הדם באזור כולו מתרחבים ככל האפשר. תאי דם וסרום מציפים את הפצע. בתוך מספר שעות נוצרת בפצע רשת רופפת של חלבון. את חללי הרשת ממלאים סרום דם, תאי דם אדומים ותאי דם לבנים. תאי הדם הלבנים נעים באופן פעיל בתוך הפצע. הם בולעים, מפרקים ומסלקים את הרקמות והתאים המתים, את השאריות ואת החומרים הזרים בתוך הפצע.
תאי דם לבנים,
אלו הם סוגים שונים של תאי דם, הנקראים לויקוציטים, מונוציטים, לימפוציטים וכו’.
לכל אחד מהם תפקיד נפרד בריפוי פצעים. אולם, בעוד שחלק מתפקידים אלו ידועים, רובם עדיין נותרו בגדר תעלומה.
שינויים נוספים באזור הפגוע כוללים:
נימים מתחילים להתארך לתוך הפצע ומתחברים מקצה לקצה עם נימים שמגיעים מהדופן הנגדי של הפצע.
שכבות העור העליונות מתרופפות, תאי העור מתחילים להתחלק ולהתרבות במהירות, ונודדים אל עבר הפצע כדי לכסותו. כך, ביום השני, הפצע מכוסה בעור חדש.
התקדמות התאים בתוך הפצע אינה אקראית, אלא
“נטייה למגע”
וְ
“עיכוב מגע”
הם כפופים לחוקים שנקראים כך. התאים הנודדים משתמשים ברשת החלבונים בתוך הפצע כפלטפורמה.
בתוך הרקמה הפצועה, אנו מדברים על זה.
“מנגנון ריפוי פצעים”
ידוע כי שרשרת של תהליכים כימיים וחומרים כימיים ממלאים תפקיד בהתחלת העבודה ובמהלך המשך העבודה, אך רובם נותרו בגדר תעלומה.
יום שלישי בתוך הפצע.
“קולגן”
מתחיל להופיע חלבון בשם קולגן. הקולגן מופיע בצורת סיבים. הארגון והכיוון של סיבי הקולגן מציגים סדר מופתי.
אמברואז פארה, רופא שחי לפני כ-300 שנה.
“אני אטפל בפצע, אבל אלוהים ירפא אותו.”
הוא אמר. גם כיום, לא השתנה דבר לעומת לפני 300 שנה. בסיס כל ההתערבויות הכירורגיות מבוסס על העיקרון של הבאת שתי שפות הפצע זו מול זו.
הפצעים שגרמנו זה לזה, שאיחדו את שפתינו והפכו אותן לאחת.
אלוהים’
משאית.
אילו לא היה הקב”ה מעניק לרקמותינו את היכולת לתקן ולרפא פצעים, מה היה ביכולתם של המנתחים לעשות היום? האמת היא, שכישרונו ומומחיותו של ד”ר ברנרד, המפורסם בניתוחי השתלת לב, אינם עולים על אלו של תא דלקת כלשהו.
טרם שמענו על מכונית, מטוס או רובוט מקולקלים שתיקנו את עצמם. הידע האנושי טרם הגיע לרמה הזו.
אין דבר בעולם הזה שמתרחש ללא סיבה או באקראי.
הסידור של השורות זו אחר זו בכיתה, העובדה שהחלונות פונים לגינה ולא לאולם, שהלוח תלוי על הקיר הקדמי, והמנורות תלויות על התקרה ולא על הרצפה, כל אלה מראים שהכיתה אורגנה על ידי יד בעלת תבונה.
כמובן, הסדר והארגון בגופנו מצביעים על בוראנו, אשר יצר את הגוף הזה…
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
