– בארצות הברית, בעל בית שירה במישהו שניסה לגנוב את מכוניתו אינו נענש על כך, מכיוון שהוא הגן על רכושו. האם זו תגובה מוגזמת?
– האם במשפט המוסלמי מותר להרוג פורץ לבית או גנב שפרץ לבית רק אם הוא מאיים על חייך, כהגנה עצמית?
אחינו היקר,
למי שנתון להתקפה, המכוונת לפגוע בחייו, ברכושו או בכבודו, יש זכות להגן על עצמו ולמנוע את ההתקפה. הוא רשאי להשתמש בכל האמצעים, ואם אין ברירה אחרת, אף להרוג את התוקף. זאת משום שמי שנתון להתקפה מפעיל את זכות ההגנה העצמית, וזהו מצב של הכרח; הוא מחויב למנוע את ההתקפה בכוחו שלו, ולא בכוחה של הרשות הציבורית.
אבן קודאמה
, כשהוא מדבר על מישהו שנכנס לבית במטרה להרוג את בעל הבית, הוא אומר:
“אם אין דרך אחרת למנוע את הפשע מלבד הריגה, או אם הוא חושש שאם לא יהרוג אותו, הוא יהרג אותו, מותר לו להכות אותו מכה שתוביל למותו או לקטיעת איבר.”
אין צורך בדיאטה בגין פציעה או הריגה; שכן עשה זאת כדי למנוע את רועו ורשעו – כפי שנעשה נגד המורדים; הוא העמיד את בעל הבית התוקף בפני הצורך להרוג, שמשמעותו התאבדות… הדין זהה לכל מי שתוקף את חייו או רכושו של אדם…”1
תנאי ההגנה העצמית המותרת:
המצדיק מניעת אונס, אפילו במחיר הריגה.
הגנה עצמית
כדי שהמצב הזה יתרחש, יש צורך ב-
תנאים
ישנם:
א)
תתבצע פגיעה בנפש, ברכוש או בכבוד.
ב)
הקורבן לא יוכל למצוא מקלט אצל המדינה וכוחות הביטחון לאחר שנאנס.
ג)
לא יהיה מנוס אחר מלבד למנוע את האונס הזה.
אין צורך שהאונס יתבצע בפועל, די בכך שניתן להבין זאת מהתנהגות התוקף.3
הבסיס המשפטי של הזכות להגנה עצמית:
המשפט האסלאמי קובע את חסינות חייו, רכושו וכבודו של האדם, ודורש לכבד אותם. הנביא מוחמד (ע”ה) אמר באחד מן החדית’ים:
“הכל אסור למוסלמי כלפי מוסלמי אחר; דמו, כבודו, רכושו. לכן המוסלמי נמצא תחת חסות המשפט האסלאמי; בעניין זה, הזימי…”
(אזרח שאינו מוסלמי)
הוא כמו מוסלמי.”
האמירה של עלי:
“הם כרתו איתנו ברית נאמנות, שרכושם יהיה כרכושנו, ונפשם תהיה כנפשנו.”
הדברים האלה נועדו לבטא זאת.4
המשפט המוסלמי מטיל על מאמיניו את החובה שלא לפגוע באחרים, שכן הוא מגן על חייו, רכושו וכבודו של האדם, ומכריז כי אסור לפגוע בהם; מי שמפר חובה זו ראוי להיענש.
הגנה על הזכויות ומניעת פגיעה בהן היא חובת המדינה, ועל המדינה למלא חובה זו; אולם, במקרה של צורך, כאשר הנפגע אינו יכול להיעזר בכוחות המדינה, המשפט המוסלמי מתיר לנפגע להגן על עצמו, אפילו במחיר הריגה. החדית’ הבא מעיד על הלכה זו:
יעלא בן אומיה התקוטט עם אדם, ואחד מהם נשך את ידו של השני. כאשר הננשך משך את ידו, נפל השן הקדמי של הנושך. הם פנו אל שליח אללה (ע”ה) והתלוננו, ואמר הנביא (ע”ה):
“האם אתה נושך כמו חיה משתוללת? על זה אין פיצוי!”
5
בحديث אחר, המיוחס גם הוא לשליח אללה (עליו השלום), נאמר:
“הנרצח למען חייו הוא שאהיד; הנרצח למען משפחתו הוא שאהיד; הנרצח למען רכושו הוא שאהיד.”
6
מוסלמי נחשב לשהיד רק אם נהרג בעת הגנה עצמית צודקת. משמעות הדברים היא: המשפט המוסלמי מעניק למי שנתון לתקיפה או ניסיון תקיפה את הזכות להגנה עצמית.
הגנה עצמית בשם אחר והבסיס לה:
זכות ההגנה העצמית, כפי שהסברנו לעיל, אינה מוגבלת רק לפגיעה ישירה באדם עצמו, אלא חלה גם על אחרים; כלומר, אדם רשאי למנוע פגיעה בחייו, ברכושו או בכבודו של אחר, ולשם כך רשאי להשתמש בזכות ההגנה העצמית.
אל-מוג’ני
הוא כלל את המשפט הבא:
“במקרה של ניסיון לפגוע ברכושו או בחייו של אדם, או בכבוד אשה, רשאים אחרים לסייע לנפגע ולהדוף את התקיפה ולמנוע את הפגיעה.”7
של רמלי
תכלית הנצרך
בספרו שכותרתו [שם הספר] מופיע גם המשפט הבא:
“כאשר אין סכנה לנפשו, הדין הוא שמי שמונע תקיפה כלפי אחרים, כאילו התקיפה הופנתה אליו.”8
הזכות להגנה עצמית בשם אחר שואבת את לגיטימיותה משני מקורות:
א)
הפרטים מחויבים למנוע את המעשים המגונים (התנהגויות בלתי לגיטימיות). הנביא מוחמד (עליו השלום) אמר:
“מי שרואה מעשה רע, יתקן אותו בידיו; ואם אינו יכול, יתקן אותו בלשונו; ואם אינו יכול, יתקן אותו בלבו; וזהו המעשה שעל החלש ביותר באמונה לעשות.”
אין ספק כי אונס הוא מעשה מגעיל, בלתי חוקי ומכוער שיש למנוע.
ב)
חובה לעזור למי שסובל מדיכוי ואי צדק.
“עזור לאחיך, בין אם הוא צודק ובין אם הוא טועה.”
כך הורה.
“למדוכא”
(למי שנגרם לו עוול)
אנחנו נעזור; אבל איך נוכל לעזור לרודן?”
לשאלה הבאה:
“אתם מונעים ממנו את העריצות, אתם מפריעים לדיכוי שלו.”
התשובה ניתנה. לפיכך, עזרה למקופח היא להגן עליו, לתמוך בו ולמנוע את פגיעתו. עזרה לרודף היא למנוע ממנו לעשות עוול, ובכך למנוע ממנו ליפול לחטא ולעבירה; אין ספק כי הצלתו מן החטא היא העזרה הגדולה ביותר.
האם זו זכות או חובה?
כאשר ההגנה העצמית מוצדקת, מהו אופייה של הצדקתה; האם היא זכות או חובה? כלומר, האם לאדם שנתקף יש זכות לבחור בין דחיית התקיפה, אפילו במחיר הריגת התוקף, לבין אי-התנגדות, אפילו במחיר מותו; או שמא הוא מחויב לנסות למנוע את התקיפה, אפילו אם הדבר יגרום למות אחד מהצדדים? בנושא זה קיימים חילוקי דעות והסברים שונים בקרב הפוסקים; נסכם אותם בפסקאות הבאות.
למען הגנה על החיים:
בנוגע להגנה עצמית לשם הצלת חיים, היו לחכמי ההלכה שתי דעות; אבן תיימיה ביטא זאת כך:
“כפי שידוע, מותר לאדם להדוף תקיפה המכוונת לחייו, וזה מבוסס על הסונה ועל קונצנזוס.”
‘האם חובה עליו למנוע זאת על ידי התערבות?’
הועלו שתי דעות בנושא זה; שתי הדעות מובאות בשם אחמד אבן חנבל.”9
אולם, אבן קודאמה, מגדולי חכמי ההלכה החנבלית, הזכיר בעניין זה את הדעה היחידה המיוחסת למذهب החנבלי, והיא:
“אינו חובה”
כנראה שהוא העדיף את הדעה הזו.
הוא אומר:
“אין חובה על אדם להגן על עצמו באופן אישי כאשר חייו או רכושו נמצאים בסכנה.”
ואז הוא העלה טענה נגדית: ”
אם נאמר: “מי שנתקף ברעב, חובה עליו לאכול את מה שישביע את רעבונו” – לפי אחת משתי הדעות – מדוע אינכם מאמצים כאן את אותו הדין?
“על כך אנו משיבים”, הוא אומר:
“מפני שכאשר הוא אוכל אותו, הוא מקיים את חייו מבלי לפגוע בחייו של אחר; ואילו כאן הוא צריך להרוג אחר כדי להחיות את עצמו, ולכן אין חובה להגן על עצמו.”
10
לפי דברי רמלי, גם בשיטת השאפעי, אין חובה על מי שמותקף על ידי מישהו שמתכוון להרוג אותו להגן על עצמו; אדרבה, עדיף להיכנע.11
במذهب החנפי, טען האימאם ג’סאס כי ההגנה היא חובה, אפילו אם היא תגרום למותו של התוקף, ולא הזכיר דעה אחרת השייכת למذهب. ג’סאס הסביר את דעתו כך: התוקף
“מורד”
הרי; אללה יתעאלה ציווה להילחם במורדים. המנוח אומר:
“מי שמישהו תוקף אותו במטרה להרוג, חייב להרוג את התוקף אם יש לו אפשרות; אסור לו שלא להרוג אותו אם יש לו אפשרות. אללה יתעאלה אמר: ”
“אם יריבו שני צדדים מן המאמינים, עשו שלום ביניהם; ואם יתקוף אחד מהם את השני,
(מורד)
…הילחמו באלו שתוקפים אתכם – עד שישובו לציווי האל…”
(הח’ג’ראת: 49/9)
בפסוק זה, אללה ה’ יתעלה ציווה להילחם נגד התוקפים (המורדים); אין מרד גדול יותר מאשר להתכוון להרוג מישהו שלא בצדק.”12
דעתו של חכם ההלכה הגדול אל-ג’סאס היא הדעה החזקה ביותר. בנוסף למה שציין, ישנן ראיות נוספות התומכות בדעה זו: האיסלאם אסר שפיכות דמים שלא בצדק, שכן זהו עוול וגורם להשחתת הארץ. ה’ יתעלה ציווה עלינו להסיר את העוול והשחיתות. הכניעה של מי שנתקף לאלימות פירושה כניעה לעוול ואי-מניעתו, וזה אינו מותר. כמו כן, חייו של האדם אינם רכושו, ואין לו זכות לסכן את חייו על ידי כניעה למי שתוקף אותו שלא בצדק – אפילו אם יש לו כוח להתגונן.13
לשמור על הכבוד:
חובה להגן על כבוד האישה, אפילו במחיר המוות. אם גבר מנסה לאנוס אישה, ואין לה דרך אחרת להינצל מלבד להרוג אותו – אם היא מסוגלת לכך – חובה עליה להרוג את התוקף. כי אסור לאפשר לו להגשים את רצונו, ולוותר על ההגנה הוא…
“לְהַעֲנִיק הִזְדַּמְּנוּת”
הדבר אסור ואינו מותר. כמו כן, מי שרואה אדם מנסה לאנוס אישה, חובה עליו – אם אין ברירה אחרת – להרוג את התוקף.14
לפי אבן תיימיה, בעל רשאי להרוג מישהו שרוצה לאנוס את אשתו, גם אם יש לו אפשרות להרחיק אותו בדרך אחרת. הנפטר אומר:
“…לכן, בעל רשאי להרוג את מי שמנסה לאנוס את אשתו – במטרה למנוע את האונס. ההסכמה היא שרשאי להרוג אותו אם אין ברירה אחרת. אך ישנה דעה חזקה שרשאי להרוג אותו גם אם יש ברירה אחרת.”
15*
לשמירה על הרכוש:
הגנה על רכוש מפני גניבה אינה חובה, אלא זכות. מותר למי שרכושו נגנב להניח לגנב או לוותר על רכושו מבלי להיאבק.16 כמו כן, מותר לו להשתמש בזכות ההגנה העצמית, אפילו אם הדבר עלול להוביל להריגה.17 מסופר על אבן עומר (ר”ע) שגנב פרץ לביתו, והוא שלף את חרבו והתנפל על הגנב. אילו לא היו מונעים ממנו, היה מכה את הגנב בחרבו.18
לדעתי, עדיף לראות את הדבר כך: על הנאנסת מוטלת חובה (מצווה) למנוע את האונס – גם במחיר הריגה – אם יש לה אפשרות לעשות זאת. כי אונס זה הוא גם עוול, תקיפה שלא כדין, ופגיעה בסדר; והדת האיסלאמית מצווה על הסרתם של אלה.
“חייו של התוקף או של הנתקף יקרים יותר מרכושו.”
אי אפשר לומר זאת; שכן אנו משיבים: התוקף אינו פוגע רק ברכוש שאינו שלו, אלא גם בגבולות הדת, אשר אללה ציווה לכבדה, לשמרה ולצפות לה. הפגיעה הזו אינה מסתכמת רק בהפחדת הציבור ובהפרת הביטחון, אלא גם בהפרת החובה שאללה הטיל על בני האדם…
“הגנה על רכוש הציבור”
הוא גם מפר את חובתו. אשר למותו של מי שמשתמש בזכות זו בעת הגנה עצמית, הרי הוא שאהיד, ואין דרגה נעלה יותר מדרגת השאהיד אצל אללה.
ההגנה העצמית המותרת מוגבלת למידת הצורך.
ההגנה מפני תוקף מטרתה למנוע את התקיפה והרשעתו, ולא להענישו; שכן התוקף הוא זה שמכריח את הקורבן להשתמש בזכות זו ולהגן על עצמו. על הקורבן להשתמש בזכות ההגנה העצמית בדרך הדרגתית, מן הקל אל הכבד. אחרת, הוא יהיה אחראי למעשים שאינם הכרחיים להגנה העצמית. ההגנה העצמית מותרת בשל הצורך; והצורך אינו יכול לחרוג מגבולותיו. אם ניתן להשיג את המטרה בפעולה קלה יותר, אין צורך בפעולה חמורה יותר. לכן, אם אפשר, יגן על עצמו תחילה בדיבור וקריאה לעזרה; אם זה לא יעזור, יכה; אם ניתן להדוף את התוקף בהכאה, אסור לפצוע אותו, ואם יפצע יהיה אחראי. אם ההכאה אינה משיגה את המטרה, יפצע, אך אסור לו להרוג; אם יהרוג ללא צורך, יהיה אחראי. אם אין ברירה אלא להרוג, יהרוג ולא יהיה אחראי. אם הקורבן מת, הוא נחשב לשהיד.19
אולם, במקרה של תקיפה, אם הנפגע אינו מסוגל לנהוג בסדר הפעולות הנ”ל, מתוך אילוץ או צורך, כגון אם הוא חושש שהתוקף ימהר להרוג אותו אם יפחיד אותו או יקרא לעזרה, מותר לו, בהתאם לנסיבות, לפצוע או להרוג אותו; ואין עליו אחריות. סרחסי, ב”אל-מבסוט” שלו, מסביר את ההיתר שלא לנהוג בסדר הפעולות הנ”ל במקרה זה, על פי העיקרון הבא:
“במקום שבו אין אפשרות לדעת את המצב האמיתי, חשד חזק תופס את מקום האמת.”
20
גם
“האם על אדם שנאנס לברוח, בהנחה שהבריחה תבטיח את הינצלותו מהאונס?”
ישנה מחלוקת בנושא. לדעת חלק מהחכמים, כגון השאפעיים, עליו לברוח; שכן בכך הוא מציל את עצמו מבלי לפגוע באחר, וזה הכרחי, בדומה לאכילת בשר נבלה במצב של רעב. לדעת אחרים, בריחה אינה חובה (פַרְץ), אלא מותרת (מֻבַּח). כי זו הגנה עצמית לגיטימית, ואינה יכולה להיות חובה. אחת משתי הדעות של החנבליים היא בנקודה זו.21
מכיוון שמטרת ההגנה מפני התוקף היא למנוע את התקיפה, אסור לרדוף אחרי התוקף אם הוא בורח. הבריחה שלו מסיימת את התקיפה, והמטרה הושגה. אולם, אם התוקף בורח עם רכוש, מותר לרדוף אחריו ולהשתמש בכוח הנדרש כדי להחזיר את הרכוש.
אחריות פלילית ואזרחית במקרה של הגנה עצמית:
השימוש בזכות ההגנה העצמית או בחובה, תוך הקפדה על גבולותיה ועקרונותיה, אינו גורר אחריות פלילית כלשהי עבור המשתמש בה. זאת משום שמדובר במעשה מותר וחוקי, שאינו נושא אופי פלילי, ואין להעניש את מי שביצע מעשה כזה.22
בנוגע לאחריות המשפטית:
אם הנאנס השתמש בזכותו או בחובתו בהתאם להיתר של המשפט המוסלמי, אין צורך באחריות מסוג זה; זוהי דעת הרוב. לפי האימאם אעזאם, אם התוקף הוא ילד או חולה נפש, הנפגע יפצה על הנזק והפציעות שנגרמו לו. הראיה של האימאם היא: מעשיהם של אלו אינם נושאים אופי פלילי; לכן, המעשה אינו נחשב לפשע, וההגנה העצמית נגדם מותרת בהכרח, ולכן אין להפחית את הפיצוי הנדרש עבור הנזק שנגרם לנפגע.23
הערות שוליים:
1. אל-מוג’ני, כרך ח’, עמ’ 330.
2. אל-מֻעְ’נִי, כרך ח’, עמ’ 330; עבד אל-קאדר עודה, אל-תַשְרִיע’ אל-גִ’נָאאִי אל-אִסְלָאמִי, כרך א’, עמ’ 478 ואילך.
סעיף 49, פסקה שנייה, לחוק העונשין הטורקי קובע את מצב “ההגנה העצמית”. הסעיף הנ”ל קובע את התנאים הבאים לקבלת טענת ההגנה העצמית: א) ההתקפה והפגיעה יהיו בלתי צודקות, ב) ההגנה תהיה מושא הדיון, ג) יהיה קשר ופרופורציה בין ההתקפה להגנה מבחינת זמן ועוצמה, ד) ההתקפה תהיה מכוונת כלפי חיים או כבוד. השאלה האם התקפה על רכוש מקימה זכות להגנה עצמית נדונה בספרות המשפטית. (HK)
4. אל-מוג’ני, כרך ח’, עמ’ 445; כסאני, אל-בדאי, כרך ז’, עמ’ 111; אד-דור אל-מוכתר, כרך א’, עמ’ 312.
5. מוסלם, סַחִיח, כרך א’, עמוד 312.
6. האימאם אחמד העביר את הריוואיה; ראה: ג’אמיע אל-סאג’יר, כרך ב’, עמוד 544.
7. אל-מוג’ני, כרך ח’, עמוד 332.
8. רמלי, נהאית’ל-מוחטאג’, כרך ח’, עמ’ 23.
9. אבן תיימיה, פתאוא, כרך ד’, עמ’ 559.
10. אל-מוג’ני, כרך ח’, עמ’ 331.
11. נהאית אל-מוחטאג’, כרך ח’, עמוד 23.
12. אל-ג’סאס, אהכאמו אל-קוראן, כרך ב’, עמ’ 401.
סעיף 13 לחוק העונשין העיראקי אינו רואה בהגנה עצמית חובה, אלא זכות, ולכן אינו רואה צורך בה, ומשאיר את ההחלטה בידי הנפגע (סעיף 43).
14. אל-מוג’ני, כרך ח’, עמ’ 331; נהאית אל-מוחטאג’, כרך ח’, עמ’ 22. כפי שחובה על האישה למנוע פגיעה בכבודה, אפילו במחיר מוות, כך חובה עליה למנוע גם מעשה סדום, שכן מעשה סדום (הומוסקסואליות) הוא מעשה מכוער שהחכמים הסכימו על איסורו. לפי רוב הדעות, מי שעושה זאת, בין אם הוא רווק ובין אם הוא נשוי, יומת בסקילה. בحديث נאמר: “כאשר תמצאו את מי שעושה את מעשה אנשי לוט, הרגו את העושה ואת הנעשה”. אל-מוג’ני, כרך ז’, עמ’ 187.
15. אבן תיימיה, מג’מועת אל-פתאוא, כרך ט”ו, עמ’ 122.
* סעיף 43, פסקה 2, לחוק העונשין הטורקי.
16. אבן תיימיה, שם, כרך ב’, עמ’ 202.
17. אבן תיימיה, אִחְתִיָארָאת, עמ’ 91; אל-מֻעְ’נִי, כרך ח’, עמ’ 329.
19. אל-אֻם, כרך ו’, עמ’ 31; אל-מֻעְ’נִי, כרך ח’, עמ’ 328; פַתַאוַא, כרך ד’, עמ’ 222; נִהַאיַת אל-מֻחְתַאג’, כרך ח’, עמ’ 24.
20. אל-מבסוט, כרך XXIV, עמוד 50.
21. אל-מוג’ני, כרך ז’, עמ’ 331; נהאית אל-מוחטאג’, כרך ח’, עמ’ 25.
סעיף 42 לחוק העונשין העיראקי מס’ 22 מחזיק באותה הדעה.
23. אל-מוג’ני, כרך ח’, עמ’ 328-330; עבד אל-קאדר עודה, אל-תשריע’ אל-ג’ינא’י, עמ’ 480.
(ראה: ח’יירטין קאראמאן, “בעיות השעה לאור האסלאם”, כרך ב’, פרק “מצב חירום במשפט האסלאמי”.)
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
