האם יש חובה לתת מעשר מן היבולים שנקצרו מאדמת טורקיה?

– מדוע אמר עומר נסוחי בילמן שאין צורך בכך?

אחינו היקר,

מעשר

,


זהו זכָּת (מעשר) על יבולי האדמה, והוא מתן עשירית מן היבול.



אם האדמה מושקית בכסף, יש לתת עשירית. היבולים כוללים חיטה, שעורה, אורז, דוחן, אבטיח, מלפפון, חציל, אספסת, זיתים, שומשום, דבש, מן, קנה סוכר ופירות.

מכיוון שהקרקעות בטורקיה רשומות בטאבו ובעלות בעלים, אדמות טורקיה הן אדמות עשור.

על המוסלמים העוסקים בחקלאות להפריש את מעשר הזכاة, כדי שמה שהם אוכלים יהיה חלאל.

של עומר נסוחי הוג’ה,

היא לא החשיבה את רוב אדמות טורקיה כקרקע המיועדת למעשר.

נכון.

(איסתלחאת-י פיקחיה, 4/85)

אולם, גם אם מצב כזה היה קיים בעבר, הרי שבטורקיה כיום המצב שונה. זאת משום שמעמדם של שטחי טורקיה השתנה כתוצאה מרפורמות קרקעיות.

כידוע, סדר הקרקעות באימפריה העות’מאנית היה שונה במקצת. למשל…

“אדמות מדינה”

או

“סולטנייה”

הוגדר מעמד קרקעי בשם “מַחְלוּל” (mahlul), שהיה בבעלות המדינה. לכן, המדינה לא גבתה מעשר מאדמות אלו. כאשר המדינה השכירה את האדמות הללו, היא גבתה מס מהפרטים בתמורה.

אין חובה לשלם מעשר על אדמה שמשלמים עליה מס או אגרה;

המסמך מוזכר בחדית’, גם אם הוא פגום.

(נסב الرّايَة, 3-442)

אולם, רפורמות הקרקע והאדמות שבוצעו לאחרונה שינו את הסטטוס הזה.

כל הקרקעות הוקצו לפרטיים, נרשמו וקיבלו שטר קניין.

במצב הנוכחי בטורקיה, הקרקעות שייכות לכולם.

היא רכושו הפרטי.

הוא רשאי למכור, לתת במתנה, להוריש את רכושו למי שירצה, וכן לרכוש כל מקום שיחפוץ. לכן,


המעשר מן היבולים של האדמות בטורקיה הוא חובה.

אם לא ינתן, הרי שגם חוטאים וגם גוזלים את זכותו של העני.

ההצהרה של המועצה העליונה לענייני דת, השייכת לראשות לענייני דת, בנושא זה מיום 18.12.1981 היא כדלקמן:

“לפי המשפט המוסלמי, אדמות מעובדות הנמצאות בתוך גבולות מדינה מוסלמית:

א. אדמות מדינה (אדמות השייכות למדינה),

ב. קרקע פרטית (קרקעות עושור וקרקעות ח’ראג’),

ג. היא מחולקת לחלקים כגון קרקע וקף (אדמות מוקדשות).

אדמות המדינה היו בבעלות המדינה, והשימוש בהן (עיבודן) הוענק לאנשים פרטיים שהגישו בקשה וקיבלו אישור מהמדינה, בתמורה לתשלום שנתי קבוע או לחלק מהיבול, כגון שמינית, עשירית וכו’. האנשים שקיבלו את האדמות הללו לעיבוד נחשבו לשוכרים, והמסים והחלקים ששילמו נחשבו לדמי שכירות.

לפי המذهب החנפי,

היות ולא ניתן לשלב שכירות ומעשר על קרקע אחת, הוכרז כי אין צורך במעשר נוסף על יבולי קרקעות אלו.

בתקופת האימפריה העות’מאנית, מכיוון שהאדמות שנותרו בתוך גבולות האימפריה נחשבו בדרך כלל לאדמות מדינה (אדמות-אמירייה), החלקים שניתנו למדינה מהיבול שהתקבל, כגון עשירית, שמינית וכו’, נחשבו לדמי שכירות של אדמות אלו.

אבל על ידי המדינה, מאוחר יותר בחוק מיוחד.

מכיוון שקרקעות אלו ניתנו למי שמעבדים אותן כרכוש, הן עדיין נחשבות לאדמות פרטיות. לפיכך, יש להפריש את הזכאת מן היבול המתקבל.

כפי שנודע, ישנה חובה לשלם זכאת על יבולים חקלאיים.

‘מעשר’

נאמר.

בברכה ובתפילה…

שאלות על האסלאם