– שמעתי בשיחה ש”אחרי מותנו, יקבלו את פנינו אנשים מסוימים בהתאם לרמת אמונתנו”.
– האם יש פסוק או חדית’ בנושא זה?
אחינו היקר,
כן.
הנשמות, העוזבות את גופותיהן עם המוות ויוצאות לעולם הברזח, מתקבלות על ידי המלאכים ואנשי הקברים שכבר נמצאים שם.
אכן, ישנם חדית’ים המבשרים כי נשמת המאמין, לאחר מותו, תתקבל על ידי אנשי הרחמים ותישאל על אודות העולם ועל אודות יושביו.
“כאשר מגיע רגע מותו של המאמין, מגיעים מלאכי הרחמים לבושים בבגדי משי לבנים, ופונים אל נשמתו של המאמין:”
“התעלה אל רחמיו של אדונך ואל קרבתו, כשהנך מרוצה ממנו והוא מרוצה ממך, ואין עליו כעס כלפיך”.
כך אומרים. ונשמתו של המאמין יוצאת מגופו כריח המושק המשובח ביותר.”“אז המלאכים מעבירים את הנשמה הזו מיד ליד עד שמגיעים איתה לשערי השמים, ו”
הם מביאים אותם אל נשמות המאמינים.
נשמות המאמינים שמחות בבוא נשמת המאמין החדש יותר משמחתכם על פגישת אהובכם הרחוק, ומקבלות אותו בצורה כזו.
‘איך זה, זה וזה?’
הם שואלים.
חלק מזה גם:
‘עזבו אותו, הוא שקוע בתענוגות העולם.’
כך אומרים. אותה נשמה חדשה:
‘האם מישהו מת ופגש אותך?’
הם גם.
“הוא הובל לגיהנום, שהיא אמו (מקום מפלטו).”
כך אומרים.“כאשר מגיע רגע מותו של הכופר, מגיעים אליו מלאכי העונש ומביאים לו בגד עבה עשוי משיער, ואומרים לו:
“הֵיטִיבִי לָךְ לָצֵאת אֶל עֲנָשׁ אֲדֹנָיִךְ, בְּעֵת אֲשֶׁר יִתְחַמֵץ עָלַיִךְ.”
נשמתו של הכופר תעלה כריח של זוהמה נוראה. המלאכים יביאו אותו אל שער מקום מושבו ויאמרו:
“איזה ריח רע זה.”
כך הם לוקחים את נשמות הכופרים אל מקום שבו הן נשרפות.”
(נסאי, ג’נאיז, 9)
“כאשר נשמתו של המאמין יוצאת,
שני מלאכים יקבלו אותו ויעלו אותו למרומים.
ואנשי השמים:
“נשמה טובה ויפה הגיעה מן הארץ. יהי רצון מלפני אלוהים שירחם עליך ועל גופך אשר בנית בעודך בעולם.”
,
כך אומרים. אחרי כן, הוא מובל אל אדונו, הקדוש והנשגב. ואז,
‘קחו את זה עד קצה הגבול (כלומר, עד סידרת אל-מנתה).’
, הנה הוא.”“אשר לכופר, כשהנשמה שלו יוצאת, אנשי השמים,
“נשמה מרושעת ומזוהמת הגיעה ממעמקי האדמה.”
כך אומרים.
“קחו אותו אל קצה הגיהנום (כלומר, אל סיג’ין).”
, נאמר.”לאחר הצהרתו זו, לקח אדוננו השליח את המטפחת הדקה שהייתה עליו, הניחה על אפו וכיסה אותו.
(מוסלם, גן עדן, 75)
סעיד בן אל-מֻסַיַּבּ, מן התאבעין.
“כאשר אדם מת, בנו (שמת לפניו) מקבל את פניו כאילו היה שב מן הדרך.”
אמר/ה.
(אבן קַיִּם אל-גַ’וְזִיַּה, א-רוּח, ביירות, 1975, עמ’ 19)
ישנם חדית’ים והסברים נוספים בנושא.
(ראה: א-סויוטי, עולם הקבר, הוצאת כהראמאן, עמ’ 165-170)
מצד שני,
“לא בכו עליהם שמים וארץ…”
(דֻחַן, 44/29)
לפי הפסוק, השמים והארץ, אשר קשורים לבני האדם, אינם מתאבלים על מותם של אלו שסטו מן הדרך, כלומר הם שמחים במותם.
לפי המשמעות הסמלית של הפסוק, עם מותם של אלה שזכו להדרכה
השמים והארץ בוכים על מותם, אינם רוצים בפרידתם.
לפיכך, אם האדם יציית לקוראן ולחביב אללה, מוחמד הנביא, אזי בעת מותו, השמים, הארץ וכל היצורים…
-לפי הדרגה של כל אחד-
הם מתאבלים על פרידתו ובוכים עליו בלבם.
מכיוון ש,
פרידה ממי שאינם עוד בחיים, שילוח מן העולם הזה.
מדובר בזה. לכן, פסוק זה מתאר את כניסתו אל קבר בלוויית אבל עמוק ופאר רב.
מצביע על כך שבעולמות הנצח יתקבל כל מאמין בהתאם לדרגתו בקבלת פנים נאה.
הוא עושה.
(ראה: נורסי, הלמה השלוש-עשרה, הסימן השנים-עשר)
המוות אינו אי-קיום.
היא שער לעולם יפה יותר. כמו גרעין שנופל לאדמה, נראה כאילו הוא מת, נרקב ונעלם. אבל למעשה, הוא עובר לחיים יפים יותר. הוא עובר מחיים של גרעין לחיים של עץ.
בדומה לכך, אדם שמת נראה כאילו הוא נכנס לאדמה ומתפרק, אך למעשה הוא מגיע לחיים מושלמים יותר בעולם הברזך והקבר.
האנשים מגיעים מרחם האם אל עולם הרוחות, ומשם נולדים לעולם הזה. כאן הם נפגשים ומתראים. בדיוק כך גם אנשי העולם הזה,
הם נולדים אל העולם הבא עם המוות ומשוטטים שם.
כמו שאנחנו מלווים את מי שהולך מפה לצד השני, כך גם יש מי שמקבל את מי שהולך מפה בצד הקבר.
בעזרת השם, יקבלו אותנו שם כל יקירינו, ובראשם נביאנו (עליו השלום).
תנאי לכך הוא אמונה באל, ציות לו ולנביאו, ומוות באמונה.
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
