אז יש לנו צער, יש לנו עול בלב, אנחנו מתפללים שהכאב יעבור, אבל אנחנו בוכים. תהיתי, מה הדבר שהנביא מוחמד (ע”ה) המליץ לעשות בזמנים קשים כאלה?
אחינו היקר,
כך אמר שליח אללה (עליו השלום):
“לו ידעתם את מה שאני יודע, הייתם בוכים הרבה וצוחקים מעט.”
(אל-בוח’ארי, אל-כוסוף, 2; מוסלם, אל-כוסוף, 1)
הנביא מוחמד (ע”ה) מעולם לא צחק בקול רם, אך חיוך תמיד היה על פניו. הוא בכה בעת קריאת הקוראן ובעת שמיעתו.
הנביא מוחמד מנע את המוסלמים מלבכות בבכי קולני, בצעקות ובקריאות אבל מאחורי ארונות המתים, במצבים קשים. הוא עצמו היה בוכה בשקט, דמעות זולגות על לחייו. כאשר חלה ילדה של בתו זיינב, הוא לקח אותה בזרועותיו, בכה ואמר:
“…זוהי הרחמה אשר הניח אללה בלבבות עבדיו הרחמנים. ה’ יתברך מעניק רחמה זו לעבדיו הרחמנים.”
(בוכארי, ג’נאיז 23, מוסלם, ג’נאיז 11, אבו דאוד, ג’נאיז 24).
הנביא מוחמד (עליו השלום) יעץ למוסלמים לגלות סבלנות מול כאב וסבל, אך אמר כי אנשים אינם יכולים להיות קשים לב, כי דמעות של רחמים וחמלה הן חסד, וכי הבכי הוא טבעי.
הגברת פאטמה (ע”ה) הייתה בוכה בשקט ליד קברה של אחותה רוקיה, והשליח (ע”ה) היה מנגב את דמעותיה בקצה בגדו המבורך. הכופרים עינו את אביו של ג’אבר אבן עבדאללה באכזריות באוהוד, וג’אבר ואחותו התחבקו עם השהיד ובכו, והשליח לא מנע זאת מהם. השליח התכופף מעל גופתו של עות’מאן אבן מאז’ון, שמת בשנת ההג’רה השנייה, נשק אותו ובכה ללא הרף. בכל הלוויות של הסהאבה שמתו או נהרגו, כאשר דיבר עליהם, התרגש הנביא ובכה. אולם, כפי שציינו לעיל, הוא בכה בשקט, דמעותיו זלגו על לחייו. השליח אסר על בכי בקול רם; הוא תיאר מצב כזה כ”נביחת השטן”.
לפי האסלאם, לא רק בני אדם בוכים; הארץ, השמים, שערי הפרנסה והמעשים של המאמין בשמים, המלאכים, החיות, ואפילו יצורים חיים אחרים בוכים. השמים והארץ לא בכו על השמדת פרעה ומשפחתו (בטביעה בים), ולא הוזנחו עונשיהם (אד-דוחאן, 44/29). יום אחד, בעת שהנביא מוחמד נשא דרשה, גזע תמר שעליו עמד התאונן, וכאשר הניח את ידו המבורכת עליו, השתתק; הנביא אמר כי הגזע בכה על הזכרת אללה ששמע.
בתקופת הג’אהיליה, טרום האסלאם, וכן בדתות אחרות, נהגו בטקסי אבל ולוויות לבכות, לקרוע את השיער, לפצוע את הגוף, להשחית אותו, לצעוק בקול רם, להתאבל בבכי קורע לב, ולעשות רעש והמולה תוך כדי מניית מעלות המת. אף היה מקצוע שלם של בוכים בתקופות קדומות. הנביא מוחמד (ע”ה) גינה את המנהגים המכוערים הללו.
בהיסטוריה האסלאמית ישנם שבעה אנשים המכונים “הבוכים” (בכאון). אלו הם אלו שבאו אל הנביא מוחמד לפני מסע תבוכ, וביקשו להשתתף בקרב, אך אמרו שאין להם גמלים לרכוב עליהם, ולא צידה. אז אמר להם הנביא…
“לא נשארו לנו חיות לתת לכם.”
אמר. בתגובה לכך, הם שבו בוכים. הפסוק הבא ירד אודות אותם לוחמים:
“ואין עליהם חטא אלה אשר באו אליך, כאשר תזמין אותם לצאת למלחמה, ואתה תאמר להם:
“אני לא מצליח למצוא לך רכב.”
הם חזרו עצובים ומאוכזבים, עם דמעות בעיניים, מכיוון שלא מצאו שום דבר שיוכלו להקריב למען המטרה הזו, כפי שביקשת.”
(סורת א-תַוְבָּה, 9:92)
האנשים הללו, ששמותיהם נזכרים במספר מסורות, הם: סאלים אבן עומייר, עולייה אבן זייד, אבו לילה אל-מאזיני, סלמה אבן סחר, אירבאד אבן סאריה, ובחלק מהמסורות: עבדאללה אבן מופאדל, מאקיל אבן יסאר או עמר אבן ג’ונמה.
(תרגום מילולי של טג’ריד-י סאריח X, 413).
גם אודות הצבועים הוריד אללה את הפסוק הבא:
“הם שמחו לשבת מאחורי שליח אללה, ולא חפצו להילחם בנפשם ובממונם.”
“אל תצאו למסע בחום.”
אמרו. אמור:
“אש הגיהנום חמה יותר.”
הלוואי שהם היו מבינים. הגיע הזמן שיפסיקו לצחוק על מעשיהם ויתחילו לבכות עליהם.”
(סורת א-תַוְבָּה, 9/81-82)
ה’ יתעלה ציין בקוראן את קשיות לבם של הכופרים, ובישר את המאמינים הרחמנים בעלי הלב הרך, הבוכים מיראת ה’, בגן עדן, בעודו מודיע כי הכופרים יגיעו לגיהנום.
לכופרים הוצגה חיי העולם כדבר יפה. כך הם עוסקים בהנאה ובצחוק, ולועגים למאמינים. כלומר,
“העולם הוא בית סוהר למאמין, וגן עדן לכופר.”
אולם, בסופו של דבר,
“…האנשים יושבו אל אלוהים, היודע את הנסתר ואת הנגלה, והוא יספר להם את מעשיהם בזה אחר זה.”
“הוא.”
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
