אחינו היקר,
הקוראן אומר בערך כך:
כלומר, כל מעשה, בין אם הוא מצווה ובין אם הוא עבירה, נרשם על חשבון מי שעשה אותו. מי שלא תרם ישירות או בעקיפין לביצוע המעשים הללו, אינו אחראי עליהם.
לדוגמה, אם מישהו נותן צדקה לארגון צדקה, זה נרשם לזכותו.
נניח שאותו אדם גם רכל על מישהו. הרי שרכילות זו נרשמת כחוב על חשבונו של הרכלן כלפי מי שרכלו עליו.
אם הוא לא יבקש מחילה מאלוהים, אלוהים יתבע ממנו דין וחשבון על החטא הזה.
גם אם אלוהים יסלח לו, חובו כלפי מי שדיבר עליו לשון הרע נשאר. אם לא ביקש ממנו סליחה, יועברו אליו חלק ממעשיו הטובים כפי גודל החוב, ואם לא יספיקו מעשיו הטובים, יקבל הוא חלק ממעשיו הרעים של אותו אדם. כלומר, העברת מעשינו הטובים אליו אינה סתם כך. היא נובעת ממעשה רע שעשינו.
אכן, בחדית’ (מסורת נבואית) נאמר מפי הנביא (עליו השלום):
מיד עולה השאלה הבאה:
כאן נכנסת לתמונה חסד ה’ האינסופי, רחמיו וצדקתו הגלויה, כאילו מופעלת לטובתנו, עבדיו החלשים. אוצרות ה’ אינסופיים. מה שקשה לנפש…
מה קורה לנו שאנחנו נמנעים מלהתיר את זכויותינו בענייני העולם השפלים האלה, ואז מצפים מאלוהים שיסלח לנו על חטאינו?
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
