– ההרגל מונע מאיתנו להעריץ את אללה (השם יתברך), אשר ברא את הכל.
– איך אפשר למנוע את זה?
– מהן הסיבות לכך?
– איך נינצל?
אחינו היקר,
תשובה 1:
הנושא המוזכר בשאלה
זוהי מחלת ההתרגלות.
ידידות/אינטימיות
,
זוהי מחלה של התעלמות מן היצירות המופלאות המוצגות ביקום המרהיב הזה, שכל אחת מהן היא נס של עוצמה, של התייחסות אליהן כדבר מובן מאליו, ושל הימנעות מוחלטת מהתבוננות מעמיקה בהן. זוהי מחלה שמובילה את המחשבה האנושית לדרכים שגויות, וגוררת אותה אל אשליות וחשדות.
אם מעץ תפוחים היה צומח אגס, היינו נדהמים ולא יודעים מה לעשות. אבל אלפי תפוחים צומחים על עץ תפוחים, וזה כלל אינו מעורר את תדהמתנו.
האם התפוח מושלם יותר מהאגס מבחינה אמנותית?
או שקל להכין תפוח אבל קשה להכין אגס?
אוֹ
האם זה דבר שבשגרה שתפוח יצמח מעץ תפוחים, אבל זה נס שתצמח אגס?
לא, הסיבה היחידה לכך היא שאנחנו חולים במחלת ההרגל.
שוב היינו שומעים על תרנגול שמטיל ביצה ומהביצה הזו בוקע אפרוח, היינו מכחישים זאת בצחוק.
“מה פתאום, תרנגול בכלל מטיל ביצים?”
היינו אומרים.
האם ייתכן שתרנגול יטיל ביצה, בעוד שתרנגולת לא תטיל ביצה?
מדוע איננו מביעים את אותו הפליאה על הטלת הביצה של התרנגולת?
אבל להוציא את הביצה הזו מהמפעל כאילו יצאה מתבנית, ולהפוך אותה למאכל טעים ביותר כשהיא נאכלת, ולהוציא ממנה אפרוח חי כשהיא מוכנסת לדגירה, זה לא דבר מקרי,
האם זו סתם פעולה שגרתית?
אז, כפי שצוין בשאלה, מדובר בהתבוננות בפלאים שביצירות האמנות, שכל אחת מהן היא נס של עוצמה.
מחלת הניוון של האולפת
מפריע.
לכן, יש לבחון כל יצירה, כל אומנות, כל יצור, כל ברכה, כאילו ראינו אותם לראשונה, כאילו גילינו אותם מחדש, בתשומת לב ובהתבוננות.
לכן
כמה יפה להתחיל כל דבר טוב ב”בסמילה” (בשם אללה).
בעוד שפתותינו מברכות בשם ה’, עלינו להרגיש בלבנו, בנפשנו וברוחנו את שם ה’, את חכמתו, את יצירתו, את רצונו… עלינו לומר: “אני מקבל, אני עושה, אני רואה, אני שומע, אני יודע…” בשם ה’, בחכמתו, ביצירתו, ברצונו…
בעזרת השם, כך נשתחרר ממחלת ההרגל, וכל מצבנו, כל תנועותינו, כל דברינו, כלומר הכל יהפוך להרהור ולעבודת ה’.
תשובה 2:
“אחת הסיבות שגורמות לאנשים לטעות בדעותיהם היא שהם מחשיבים את ההרגל כהבנה.”
(ראה: מסנבי-י נורייה, שמה)
בעידן שלנו, יש תרומה משמעותית למחלה זו של עייפות יתר, הנובעת מריכוז יתר בחומר, מפלפולים פוליטיים מיותרים המעסיקים את המוחות, ומחדשות עצובות וסצנות חסרות בושה המציפות את המסכים מכל רחבי העולם ומשבשות את עולמם הפנימי של הצופים. ראוי להקדיש תשומת לב רבה לפצע זה, שחשיבותו גדולה ביותר לחיינו בעולם הבא.
בכל פעם שתגיעו לסולימניה, תתקלו בקבוצה של אנשים המביטים בהשתאות במקדש המפואר הזה.
מדוע אנשים אלה מתבוננים באנדרטת האמנות הזו במשך זמן רב?
לשאלה זו ניתן לתת תשובות שונות. אנו נבחן את הנושא מנקודת מבט אחרת ונגיד כי,
“מכיוון שאין אומנות במבנים אחרים.”
האנשים האלה, שמדברים על נושאים שונים במקומות שונים,
ברגע שהם מגיעים לסולימניה, הם מתחילים לדבר על סינאן.
הם תמיד זוכרים אותו ומעריכים אותו.
כעת, נדמיין עיר שכולה יצירתו של סינאן. הוא בנה את מסגדיה, את חנויותיה, את בתיה ואת רחובותיה. עבור אדם שנולד וגדל בעיר כזו, קיימות שתי אפשרויות: או שיזכור את סינאן בכל צעד ושעל, או ש, בשל הרגל, אותו “מכתב” של ההרגל, יחיה מבלי לראות את יצירות המופת הללו, ויבלה את חייו בעיר שסינאן בנה, מבלי להכיר את עבודתו.
האנשים שיגיעו לעיר הזאת ממקומות אחרים, יתמלאו פליאה ברגע שידרכו על אדמתה. הם יעמדו דקות ארוכות מול כל בית, כל חנות, כל מקדש. הם לא יחלו במחלת ההרגל שפגעה ברוב תושבי העיר. והם יתמלאו בשתי תחושות פליאה: הם יתבוננו בהשתאות ביופיה ובשלמותה של העיר, וגם לא יבינו את אדישותם של תושביה.
עיר היקום הזו, שגודלה אינו ניתן למדידה ואי אפשר להקיף את כל דקויות האמנות שבה, היא גם רכושו של אלוהים.
את תוכנית קיומו של סינאן הוא צייר בתוך טיפת מים. הוא הפך את הטיפה הזו לאדריכל גדול שבנה מסגדים, גשרים, אכסניות ומרחצאות.
כמו סינאן, גם סולימאן שייך לו. כולנו שייכים לו. גם שכבת האדמה הזו, שבה משחקים מיליארדי חיידקים בגרם אחד, שייכת לו, וגם טיפת המים הזו, שבה מתמזגים טריליוני חיידקים בכל טיפה…
הוא בורא ובעל הבית היחיד של הארץ והשמים. הן אלה שעל הארץ והן אלה שבשמים שייכים לו. כל יופי שישנו – הוא חסדו, וכל כוח שישנו – הוא נדיבותו…
מצופה מכל אדם בארץ הזאת שלא יתעלם מאלוהים, אך זה לא תמיד קורה. האנשים שנשלחו לעולם הזה למבחן, נאלצים לקרוע מסכים רבים ולעבור מכשולים רבים כדי להגיע לאמת.
היצר, השטן, הצורך, התאווה, הסביבה, המעמד, הדרגה, העושר ועוד רבים אחרים…
אולם, אלה שמצליחים להשאיר את המכשולים הללו מאחור, יכולים ליהנות מן ההתבוננות בעולם הזה כמעשה ידי האל.
העובדה שרוב האנשים יכולים להיות מוסחים בתוך ארץ הפלאות הזו, נובעת קצת מ…
זה קשור לאופן שבו הם הגיעו לעולם הזה.
אנשים אינם נכנסים לעיירה הזו כאילו הם נכנסים לארמון יילדיז. הם אינם מתקבלים על ידי שומרי הארמון בשער, ואינם מטיילים בפנים בלוויית פקידי טקס. הם נבראים בתוך הארמון הזה. הם נולדים בארמון, גדלים בארמון, מתים בארמון, ונקברים בארמון.
הנה זוהי מחלת האדישות וההפקרות שמעניק חיי הארמון.
“התרגלות” / “הסתגלות”
אנו אומרים. במחלה זו, המחשבות מתקשות, הנשמות קופאות. לא נותרת חיות במבט, ולא תחושה בלב. הנפגעים ממחלה זו, מבלים את חייהם בעולם זה, שכל חלקיק בו נושא חכמות אינסופיות…
“אותם הדגים השוכנים בים, אינם יודעים מהו ים.”
הם מבלים את זמנם במצב רוח מוזר, כפי שבא לידי ביטוי בשורה.
הברכות שמעולם לא חסרו להם נסתרות מעיניהם.
הם לעולם לא יזכרו את המסע המופלא של כדור הארץ סביב השמש. כי הם תמיד רכבו על גבה, אפילו לא לרגע אחד.
הם אינם יכולים להשתאות ולהודות די על בוא האביב, שכן מעולם לא עברה עליהם שנה בלי אביב.
הם אינם זוכרים להודות על ברכת האוויר, משום שמעולם לא חוו מחסור בו.
ניתן להרבות את הדוגמאות. כל אלה
כפיות טובה נובעת לעתים קרובות מהרגל.
נובע מ.
מכיוון שההתרגלות מובילה אותנו לעתים קרובות לשיכחה, הבה ננסה להתגבר עליה במידה מסוימת, ונסתכל על כדור הארץ שלנו בעיני זר. נשוחח עם אדם דמיוני שנוצר בעולם אחר ושהגיע לראשונה לעולמנו:
העונה היא חורף.
בואו נפגוש את האורח שלנו בגינה, ונראה לו את העצים,
“שיסתכל היטב, כי תהיה לנו שאלה אליו בפגישה השנייה שלנו.”
בואו נגיד.
נניח שאותו אדם דמיוני יעזוב את עולמנו, ואז יחזור לאותו גן, כשהוא ירוק כולו, והעצים עמוסים בפירות. אנו מניחים שחברנו יתקשה להאמין למראה עיניו, יתפלא וישתומם.
הושטנו לו פרי שקטפנו מאחד העצים,
“כיצד תסביר את התרחשותו של האירוע הזה?”
כאשר נשאל אותו, הוא יבחן את הפרי בקפידה, ואז ימנה אפשרויות שונות. כנראה שהאפשרות עליה יתעכב הכי הרבה היא,
“כאילו הפירות הובאו ממקום אחר והודבקו לענפים האלה”
יהיה.
מי יודע, אולי הוא ירצה לסיים את נאומו בבדיחה, ו
“ברור שהם הגיעו באחת הדרכים האלה, הם לא יצאו מתוך העץ!”
הוא יגיד.
אנו נגיב לבדיחה הזו בחיוך מריר וניפרד ממנו לשלום.
בואו נחשוב על ההפך.
הלוואי שגם אורח אחר יבוא לעולם באמצע הקיץ. שישאר אצלנו זמן מה, ואז יעזוב, ויחזור ביום חורף שבו הכל מכוסה בשלג. נראה לו את השלג,
“כיצד תסביר את התרחשותם של הדברים הללו?”
כאשר נשאל אותו, הוא כנראה יקח קודם חופן שלג מהאדמה, ישפשף אותו קצת, ואז, סביר להניח, ייתן לנו את התשובה הבאה:
“הבאתם את אלה ממדינה אחרת ופרשתם אותם כאן!…”
אולי את דבריו,
“האלה לא צנחו מהשמיים, נכון?..”
כך יסיים את דבריו.
עכשיו, אחרי שנפרדנו מהאורחים שלנו, בואו נתפנה לעצמנו ונתבונן בדברים לעומק.
הרי ההסתברות הכי נמוכה היא שפירות יצמחו על הענפים, ושהגשם והשלג ירדו מהשמיים, לא כן?
אבל, כרגיל, אנחנו מתייחסים אל התופעות האלה באדישות, כמו אל שאר האירועים שמקיפים אותנו בארץ הפלאות הזאת.
כמי שחוו חורפים רבים והגיעו לאביבים רבים, איננו מסוגלים להרהר כראוי לא בפירות, לא בגשם ולא בשלג.
פירות ושלג… שתי דוגמאות מתוך אינספור ישויות שאנו מתייחסים אליהן באדישות בתוך תמונת היקום הזו…
הקוראן;
– מבריאת השמים והארץ ועד לשלבים שעובר האדם ברחם אמו,
– מהשראת הדבורה ועד לאופן בריאת הגמל,
– מהתפקיד של השמש כמאור, ועד לתפקיד של כדור הארץ כעריסה,
– מהתמזגות הלילה והיום ועד להרדמה והתעוררות של האדם…
הוא הסיר את מסך ההרגל מעל כל אירוע וכל עניין, והציג לראווה את נפלאות כוחו.
“הפסוקים, ככוכבים, קורעים את מסך ההרגל. הם אוחזים באוזן האדם, מכופפים את ראשו. הם מראים את נפלאות הנסים שמתחת להרגל בתוך אותם הרגלים.”
(ראה: מסנבי-י נורייה, שמה)
האדם, שחי מבלי לקרוא את ספר היקום, רודף ללא הרף אחר צרכיו, מרוויח בחמדנות ומבזבז בטיפשות, נרדם עייף ומתעורר מטושטש, אוכל בחפזון ורץ לעבודתו במהירות, ומתחיל יום חדש נוסף של בזבוז – כמה הוא זקוק להדרכת הקוראן כדי לקרוע את מסך ההרגל!
לא כך?
למידע נוסף, לחץ כאן:
– מהי רשלנות וכיצד נוכל להימנע ממנה?
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
