– “הבל מאחל לאחיו שרצה להורגו שיסבול בגיהנום. איך ייתכן שאדם ירצה שאחיו יסבול בגיהנום, למרות שאחיו רצה להורגו? ציפיתי שהקוראן יהיה פשוט, מובן ונטול אי-נוחות. האמת, כשהתחלתי לקרוא אותו בטורקית לראשונה, הייתי בשוק. במקום להרגיע אותי, הוא רק החמיר את מצבי.”
הדברים הללו נאמרו על ידי בן שיחי האתאיסט, ואני אעביר לו את תשובתך. האם תוכלי לעזור לי בכך?
אחינו היקר,
– בקוראן, הקוראן
“ספר שבו הוסברו הפסוקים”
(הוד, 11/1)
הוא תואר ככזה. אולם, אין זה אומר שכל אחד יכול לדעת זאת, אלא שהנושאים הוסברו על ידי אלוהים בצורה מדויקת.
במילים מפורסמות, או ליתר דיוק, בגרסה מדויקת יותר:
“גם בערבית וגם ברבצ’ה”
הבהירות של פסוקי הקוראן היא גם אלוהית. אילו לא היה כך, כל מי שמבין ערבית היה חכם גדול; כל אחד היה…
זמח’שרי, סכאכי, פח’ר א-דין א-ראזי, קאדי ביידאווי
וכו’ היה צריך להיות.
“אכן, אנו הורדנו להם ספר, אשר בו הבהרנו את הדברים בדעת, כהדרכה ורחמים לקהל המאמינים.”
(אל-אעראף, 7:52)
כפי שכתוב בפסוק, זהו הקוראן.
“הסבר / בהירות”
העבודה נעשתה בהתאם לכללים מדעיים. הידיעה של כללים אלו תלויה בהצטברות ידע מדעי. העובדה שאל הקוראן, הפונה לכל בני האדם עד יום הדין, מתווספים פרשנויות חדשות בכל דור, משקפת את ההצטברות השונה של הידע.
– הקוראן אינו מיועד רק לאנשים פשוטים כמונו, בעלי ידע מועט, אלא גם, בראש ובראשונה, לנביא מוחמד (ע”ה) ולחכמי הדת המוסלמים, שהיו בעלי ידע רב ואינטליגנציה גבוהה. לכן, ייתכן שחלק מהביטויים שבו אינם מובנים לכל אחד. הרי ברור שאיש אינו בקיא בכל נושא בכל תחום ידע, ולכן זה טבעי שאיש אינו יכול להבין את כל הנושאים בספר המכיל את כל הידע, כגון הקוראן.
בלי להרחיב את הדיבור, אנו סבורים כי יהיה מועיל ביותר להביא כאן את דבריו של סעיד נורסי (בדיעוזאמאן) בנוגע למאפיין זה של הקוראן:
“כן, פניית הקוראן, בראש ובראשונה, ממעמדו הרחב של אדון הנצח, אדון כל, הפונה אל האנושות כולה, ואף אל היקום כולו.”
(של הנביא מוחמד)
בשל המרחב העצום שבו הוא ממוקם, הן מבחינת הדרכת כלל בני האדם בכל הדורות, והן מבחינת ההצהרות הנשגבות והמקיפות שלו על אלוהותו של בורא היקום, על העולם הזה ועל העולם הבא, על הארץ ועל השמים, על הנצח ועל האינסוף, ועל חוקי ההשגחה האלוהית על כל הברואים, הרי שהפנייה הזו מציגה רמה כה גבוהה של נס ושלמות, עד שגם הרמה הגלויה והפשוטה שלה, המלטפת את הבנתם הפשוטה של ההמונים, שהם הקהל הרב ביותר של שיעורי הקוראן, משפיעה באופן מלא גם על השכבה הנשגבה ביותר.
(ציטוטים, עמודים 451-452)
תמצית הדברים היא כדלקמן:
הקוראן
זהו דבר האל, בורא ומנהל היקום כולו.
זהו ספר המדבר על אמיתות כל החוקים האלוהיים הפועלים ביקום. הוא פנייה אל מוחמד (ע”ה), המייצג את כל בני האדם, השדים, המלאכים, ואפילו את כל היקום. זהו ספר מנחה, המתווה את הנתיב המאושר ביותר לבני האדם בעולם הזה ובעולם הבא, ומדריך אותם להישאר בנתיב זה… במובן זה, ביטויי הקוראן רחבים מאוד, מילותיו עשירות במשמעות, ומשמעויותיו מקיפות ביותר. מנקודת מבט זו, לצפות שהקוראן יהיה ברור כמו ספר לימוד בבית ספר יסודי, זה עוול מן השמים אל הארץ.
– באשר לשאלה העיקרית שלנו;
תרגום הפסוקים הרלוונטיים הוא כדלקמן:
“קרא להם את סיפורם האמיתי של שני בני אדם: שניהם הקריבו קרבן, וקרבנו של אחד התקבל, וקרבנו של השני לא התקבל. אמר זה שקרבנו לא התקבל לאחיו:”
“אני אהרוג אותך”
אמר. והוא ענה:
“אלוהים מקבל (את הקורבן) רק מן היראים (הנזהרים מלעבור על מצוותיו).”
אמר. (והוסיף:) ‘אני נשבע, שאם תרים עלי יד להרגני, לא אעשה כן כלפיך. כי אני ירא את אלוהים, אדון העולמים. אני רוצה שתשא את חטאיך ואת חטאי יחד, ותהיה מן המעונים. זהו עונשם של העושקים!’
”
(סורת אל-מאאידה, 5:27-29)
בפסוק זה מוזכר אח בתור תרגום.
“אני רוצה שאתה תישא את חטאי יחד עם חטאיך, ואז תהיה מבין אלה שדינם לגיהנום.”
את דבריו ניתן להבין כך:
א)
הכוונה כאן היא לא באמת לרצון שאחיו ימות וילך לגיהנום. הביטוי הזה נאמר בהקשר של ויכוח עוין הדדי, שבו אחד הצדדים רוצה שהשני ימות.
“אמנות ההגזמה”
זוהי אמירה שנאמרה בתוך הסיפור. מטרת הביטוי הזה היא להזכיר לאח שיהרוג את אחיו את עונשו. כאילו אמר:
“למעשה, אני יכול להרוג אותך (ישנם מקורות המציינים כי הבל היה חזק יותר מקין). אבל אני לא אהרוג אותך. כי אני לא רוצה ללכת לגיהינום. אם אתה תהרוג אותי, אתה תלך לגיהינום. ואני רוצה לראות את סופך…”
זו אינה בקשה אמיתית, אלא ביטוי שמשמש כדרך הדיבור.
ב)
בנבואה שניתנה לאדם הראשון נאמר כי מי שרוצח ילך לגיהינום. הפסוקים מראים כי שני האחים ידעו על כך. ידע כזה אפשרי רק באמצעות התגלות אלוהית.
לכן, כאן העדיף הבל להשתמש בביטוי התואם את רצון האל.
הרוצח הוא אכזר; והאכזר יגיע לגיהנום.
המשפט האחרון בפסוקים אלה הוא:
“זהו עונשם של העריצים.”
הביטוי המופיע בטקסט מעיד על כך.
הנה, הבל הציג רצון התואם לרצון האל, אשר חזה את העונש הזה. כי הבל
“אני רוצה שתהרוג אותי ותלך לגיהנום.”
הוא לא אומר.
“אם תהרוג אותי, אני רוצה שתלך לגיהנום.”
הוא אומר. רצונו של הבל תואם את רצון האל, שגם הוא רוצה שהרשעים ילכו לגיהנום. לכן, אין כאן שום עמדה שגויה.
(השווה: אל-זמחשרי, פירוש הפסוקים הרלוונטיים)
ג)
כפי שמשתמע מן הפסוקים, הריב התלהט עד כדי כך שברור היה שסופו יהיה מוות. במצב זה, החל הבל לחשוב ואמר לאחיו:
“אתה רוצה להרוג אותי. אבל אני לא רוצה להרוג אותך. כי אני ירא אלוהים. ואתה, למרות החלטתך, לא תוכל להרוג אותי בקלות, אלא רק אם תתפוס אותי ברגע של חולשה. זכור, במקרה כזה, הריגתך אותי תביא אותך לגיהינום.”
יש כאן שתי אפשרויות:
הבל רצה להטיף מוסר לאחיו ואמר לו:
“אינני יכול להרוג אותך מתוך הנחה שאתה תהרוג אותי, שכן זה יהיה מרד נגד אלוהים. אינני רוצה בכך.”
“אני לא יכול להרוג אותך על סמך חשד כזה. כמובן, עמדתי זו, במידה מסוימת, כמוה כהדלקת אור על מנת שאתה תהרוג אותי. אבל אני…”
“אני מעדיף שתהרוג אותי ותלך לגיהנום, מאשר שאני אהיה רוצח ואמרוד באלוהים.”
(השווה: ראזי, אבן עאשור, המקום הרלוונטי)
מכאן, שחָבִיל, שניצב בפני שתי אפשרויות: להיות רוצח או נרצח, בחר להיות נרצח. כלומר, הוא נמנע מלהמרות את פי ה’. את בחירתו זו הוא ביטא כ”רצון”.
ד)
הוא לא רצה שאחיו יהיה רוצח, אלא שאם יהיה רוצח, יישא בעונש על כך. וזו בקשה לגיטימית.
(ראה ראזי, אבן עשור, המקום הרלוונטי)
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
