אחינו היקר,
בבקשה תכתבו משהו על זה, אני ממש מבולבל/ת!!!!!
מקומה של הדת ביקום
כך מתחילה שאלת אחד המבקרים שלנו, והיא נמשכת 7 עמודים. הנה תמצית השאלה בת שבעת העמודים:
היקום הוא מבנה אינסופי. הגלקסיות מרוחקות זו מזו במרחקים הנמדדים בשנות אור. כך גם המרחקים בין הכוכבים בתוך כל גלקסיה.
לכן, השואל אינו מצליח להבין כיצד ייתכן שבורא המנהל עולמות כה עצומים יקבע חוקים הנוגעים לאדם ולמבנה החברתי שלו, ויתן לו ערך. לדעתו, העולמות העצומים, הגדולים בהרבה ממה שצריך, כבר מספקים לבורא די והותר עבודה. אין לו זמן להתעסק עם האדם, הוא אומר.
הוא שואל מדוע הותר בעבר להשחית את כתבי הקודש.
התשובה לשאלות אלו ואחרות דומות, בדרך כלל, טמונה בסיבה העיקרית.
ישנן שתי דרכים להבין זאת. האחת היא לבחון כיצד אלוהים מציג את עצמו בפנינו. השנייה היא להשוות את עצמנו, כבריאה מופלאה, אליו, ולצייר דמות אלוהית הדומה לו בעולמנו.
הנפש עושה השוואה שגויה, כדלקמן:
זיכרון שחווה אדם בארזורום בשנות ה-50 של המאה ה-20 שופך אור על כך. באותן שנים לא היו כבישים ולא היו אמצעי תחבורה, והתחבורה לא הייתה מספקת. אחד הצעירים נסע לטראבזון לבקר את קרוביו. כשחזר, התאספו סביבו חבריו ושאלו אותו על גודלו של הים השחור. והוא תיאר את גודלו של הים השחור כך:
הנה, הנפש מנסה להבין את תכונותיו ושמותיו של הבורא בעולם, על ידי התבוננות בדברים שהיא עצמה מסוגלת לעשות, ולכן היא אינה מצליחה להבין את העניין.
הוא מצהיר שהוא לא ילד ולא נולד, שאין לו דמיון ואין לו ניגוד, שהכל נזקק לו, שהוא אינו נזקק לשום דבר, שהוא ברא את הכל, שהוא עצמו לא נברא, שכל מה שנתפס כנברא אינו יכול להיות אלוה, שמעט ורב, גדול וקטן, הכל שווה בעיניו, שכל העבר, העתיד וההווה נמצאים בבת אחת בראייתו.
היצירה מעידה על אומן. ככל שהיצירה גדולה, נפלאה ומדהימה יותר, כך היא מראה את נפלאות אומנה, ומצביעה על חכמתו, רצונו וכוחו האינסופיים.
הגודל העצום של היקום הזה, יחד עם הסדר והארגון המופלאים שבו, העובדה שכל יצור מקבל את צרכיו בצורה הטובה ביותר, והיעדר הבלבול והאי-סדר, כל אלה הם תוצאה של הידע, הרצון והכוח האינסופיים של אלוהים.
הבורא יתברך הראה את אומנותו הנפלאה, את עיטוריו החכמים ואת אוצרותיו הנסתרים בבריאתו את היקום המופלא הזה. הוא צופה ביצירותיו אלו בעצמו, וגם מציג אותן לעיני ולתשומת לבם של בעלי התבונה.
כפי שגודלו ומרחביו האינסופיים של החלל מעוררים השתאות, כך גם תא חי הוא נפלא, מרהיב ומדהים לא פחות.
כפי שהאדם הוא בבחינת דוגמה קטנה של היקום, כך היקום הוא בבחינת אדם גדול.
מכיוון שפעולותיו וניהולו של אלוהים ביקום נעשים באמצעות פקודה ורצון, הרי שמעט או הרבה, גדול או קטן, שווים בעיניו, אין הבדל. כפי שמפקד מניע חייל אחד בפקודה “התקדם”, כך הוא מניע מיליון חיילים באותה פקודה.
כפי שאללה ברא אטום בפקודתו, כך הוא בורא את היקום האינסופי באותה פקודה. אין הבדל בין גודלם או מספרם של הדברים שנוצרו מבחינת כוחו, רצונו וידיעתו של אללה. גדול וקטן, מעט ורב, הכל שווה בעיניו.
מבחינה חומרית, גודלו של האדם ביקום חסר משמעות. אולם, קיומם של חיים, שכל, ידע ותודעה באדם, מעלים אותו מעל כל היצורים, וחשוב מכך, ה’ יתברך רואה באדם בן שיח לו.
היקום העצום הזה ניתן להשוואה לעץ. גזעו, שורשיו וענפיו מייצגים את היסודות, עליו את הצמחים, פרחיו את בעלי החיים, ופירותיו את האדם. עץ משרת את פירותיו באמצעות שורשיו, גזעו, ענפיו, עליו ופרחיו. ערכו וחשיבותו של העץ נמדדים בערך פירותיו.
הנה עץ היקום הזה, עם גלקסיותיו, כוכביו, גשמיו, מימיו, אדמתו, אוויר, צמחיו ובעלי חיים, משרת את האדם, מניב פירות. גם לאדם צריך להיות פרי, יקר ערך יותר מכל היצורים ביקום. פריו הוא הכרת האל ועבודתו. הרי אלוהים עצמו מצהיר כי ברא את האדם כדי שיעבדוהו.
במעשה הפולחן, האדם, כאילו מצרף את כל היקום מאחוריו, מגיש את פולחנם הלא-מודע של היצורים האחרים לאללה בצורה מודעת. בכך, האדם, שנעשה ידיד ומשוחח עם האל, עולה מבחינה רוחנית מעל כל היצורים, אף על פי שחומרית הוא כמעט חסר ערך.
הנה, אללה מצהיר כי כל מעשיו והתנהגותו של האדם, יצור הכבוד ביותר, נרשמים, וכי לאחר מותו יוקם לתחייה ויישא באחריות, וכי חייו הנצחיים בגן עדן או בגיהנום יתקיימו בהתאם למידת ציותו לציוויי אללה ואיסוריו.
מאז האדם הראשון, אדם הראשון, האנושות תמיד שאלה את השאלות הבאות:
מי אני? מאין באתי? לאן אשוב? מי שלח אותי הנה? מדוע שלח אותי? מה תפקידי ביקום הזה?
כדי שיוכלו לענות נכונה על שאלות אלו, נשלחו אליהם 124 אלף נביאים. בעבר, מכיוון שאנשים חיו בערים שונות ובשבטים שונים, הגיע נביא נפרד לכל קהילה. לחלק מהנביאים ניתנו ספרים.
לאחר שהאנושות התקדמה מבחינה חומרית ורוחנית, וכל העולם הפך לכפר אחד, נשלח לכל האנושות נביא אחד, מוחמד (עליו השלום), וספר אחד, הקוראן.
כל 124 אלף הנביאים הגידו לאומותיהם את קיומו ואחדותו של אלוהים, את העובדה שחיי העולם הזה הם מבחן, את תחיית המתים, את איסור השקר והפגיעה בזכויות הזולת, ואת העובדה שכל אדם ייתן דין וחשבון על מעשיו ועל מה שהיה עליו לעשות ולא עשה, ובהתאם לכך ישהה בגן עדן או בגיהנום לנצח.
הספרים שניתנו לנביאים, בהתאם להבנת האנושות ולסגנון חייה, היו בתחילה קצרים ותמציתיים יותר, אך במהותם היו זהים. למשל, לנביא אדם ניתנה ספרה בת 8-10 עמודים, ואילו לנביא האחרון, מוחמד (עליו השלום), ניתנה ספרה בת שש מאות עמודים.
ההתיר של אללה את השחתת ספרי הקודש הקודמים הוא גם חלק מהמבחן. אך הקוראן מצהיר בוודאות שלא ישתנה.
בברכה ובתפילה…
שאלות על האסלאם
